title
title
title
title
title
title
זה נכתב לפני 70 שנה (רשימה מס' 10) הם ואנחנו
כך נראה הוויכוח בשנת תש''ח ביומן המשק
מתוך יומן המשק מס. 295 מתאריך 8/1/1948

הם ואנחנו
זה ימים אחדים יושב אני על גג אחד של בתי צפת בעיר העתיקה ושומר את כבודה ואת רכוש תושביה. לפני מתנוסס הר עצמון, זה גג הארץ בכל הדרו. לרגליו שוכן הכפר מירון, הרומז אלי מרחוק. עזוב הוא ואין שומר ישראל כעת שישמור את קברי התנאים ואת מקדשו.
עמדתי גובלת בבית הקברות, שמצבותיו הכפילו את החיים שבעתיים בעיר זו. רק מחנות עורבים מתעופפים מעל שטח זה ורוקדים לפני את מחולם השחור. מסביב, בבתים, זקנים וזקנות, שראו הרבה חיים ובעיניהם רוטט פחד תמיד. כל רשרוש, כל ירייה רחוקה מרעידים את גופותיהם, משנת 1929, 1936- שנות המוות עודן מרחפות בין כותליהם.
השקט מופלא כאן, פעם בפעם פולחות יריות את הדממה הנצחית, יריות ערביי הכפרים והפרברים השכנים המתאמנים לעיני השמש והשלטון.
עיני צופיות מרחב-יה. אוזני קולטות את רחשי הנצח של ההרים והעמקים מסביב. ליבי גדוש בעיות רבות בקשר לזמן הזה והמוח מחפש פתרונים. צריך אני למוח נבון וצלול, כי נתקלתי בבעיה מוזרה. רצוני לשתף רבים, כי בעיית רבים היא.
והינה לפני במרחק של פגיעה טובה של רובה, אחרי הגדר המקיפה את העיר היהודית, מתרוצץ רועה ערבי, נוהג עדר עיזים וכבשים, וחפשי בתנועותיו הוא. אין פחד בליבו פן יהרגהו מי שהוא. הוא בטוח כילד בחייק אימו. הוא נותן בשיר חלילו, מתענג מגדלות הטבע סביבו. הוא כאדון בעולמו זה. מה קינאתי בו.... לרועה זה. אני יכול להורגו. בטוחני, כי אילו הוא במקומי, הרי היה ממיתני ללא כל היסוס, ללא קמיטת מצח. תמונה זו פקחה את עיני לרווחה, נגעתי בפאתי האמת האכזרית. מה גדול הקרע ! מה עמוקה התהום ! מה מסובכים הניגודים של שני עמים אלו ! עם שגדל במסורת מוסרית גדולה, שירש סובלנות וסבל של דורות, של הבלגה עד אין קץ. ועם של מסורת המדבר ולהט של תשוקות נקמה, של אכילת איש את רעהו, של קנאות דתית, של אמונה רק בכוח החזק.
בטוחני, שהרועה בראותו אותי, חושב אותי לפחדן. אינו יכול להבין לנפשי, לרחשי ליבי הלוחשים : - אתה חף מפשע, אתה רק מוסט ע''י מנהיגיך הקדושים במצנפות האדומות והכיפות הלבנות. אתה תמים ככבשותיך בעדר, אתה בטוח בחייך, אני לא אפגע בך. –
מה תאבה נפשי להיות במקומך, רועה ! לרוץ אחרי עדרך לחלל בחלילך, לשלוט בטבע, לחדור לנקיקי סלעיו ומערות. כבול אני בעיר עתיקה זו ואת עיזיה לא יוליכו למרעה. הן רק קופצות מגג לגג ומחפשות עשב ונבט צומח בין אבן לאבן.
כן, את חולשותינו יודעים הם היטב מנהיגי החפים מפשע והמכוונים את הרועים התמימים הללו. את רחשי ליבנו ואת תרבותנו המוסרית השוכנת בנו דורות – שאין אנו רוצים להרוג, שאנו מחפשים רק את האשמים ...
האם ששת המיליונים לא היו חפים מפשע ? האם ריבבות הנערים והנערות שעוד לא טעמו טעם חיים, שנולדו רק לקראת יצירה גדולה לא היו חפים מפשע ?
הם יודעים שלנו יש אלוהים העונש אותנו תמיד. להם אל המצווה להרוג.
כתב: חיים א. (חצורי) (הודפס בעיתון הארץ.)

הערת המביאים לדפוס, ארכיון קיבוץ איילת-השחר.
הדברים האלה נכתבו בזמן מלחמת השחרור, כשצפת הייתה עיר מעורבת שרוב תושביה הם ערבים. מוזכרות במאמר השנים 1929 ו1936 הידועות כשנות ה"מאורעות", ולפי הכתובים השמורים בארכיון אנשי איילת-השחר נחלצו לא פעם לעזרת העיר צפת, (שהיוותה במשך שנים רבות העורף הכלכלי של המשק).
חיים(אלפישר) חצורי, היה בזמן מלחמת העולם השנייה בפולין,(ומשפחה שהייתה לו שם אבדו עקבותיה בשואה), שם חבר לצבא אנדרס, מימנו ערק בזמן שצבא זה שהה בארץ וחזר לאיילת-השחר. 
הרשימה כתובה בשפה מליצית, (שזו הייתה דרך כתיבתו). אבל, מעלה את הבעיות שגם אז וגם כיום, (ואולי זה "מאז ומתמיד"), מוטל עלינו להתמודד איתן, ולא להפסיק לחפש להן פתרון של חיים משותפים.