title
title
title
title
title
title
כך חגג קיבוצנו את חג העשור למדינה
הקטע שלפנינו הוא מתוך הספר "יעקב וקשקשנים אחרים". הספר מאיר פנים כאלה ואחרות בתולדות איילת השחר. 
מרבית האירועים שהספר מתארם, הובאו לידיעתי בפי יעקב שגב, ידידי היקר, שהיה מבוגר ממני כמעט בעשרים שנה. 
 לאירוע הבא גם אני שותף, בן שש¬-עשרה. / יוסף חרמוני

כך חגג קיבוצנו את חג העשור למדינה

יום העצמאות העשירי של מדינת ישראל, חג העשור, צויין באיילת השחר בחיזיון ענק, "ההצגה הזאת הייתה ענקית! זה היה בין האורווה לכביש הפרסה, כמעט חצי קילומטר!"
כך התפאר יעקב, כשהוא תורם מדמיונו אחוזים לא מעטים לממדיו של מגרש המופע.
כך או כך, החיזיון היה, אכן, מרהיב ואדיר. שיאו הדרמטי של חיזיון העשור היה שיט ספינת המעפילים.
הספינה הייתה עגלת ברזל ענקית, 'השגבית הגדולה', אשר שמה מעיד עליה כי הייתה גדולה מאחותה 'השגבית הקטנה', שאף היא לא הסתפקה בקטילת קנים.
את שתיהן תכנן ובנה יעקב, הלא הוא יעקב שגב. כאשר נשאל יעקב למה השגביות כבדות כל-כך, הוא ציין בלאקונית, שלא הייתה אופיינית לו: "כשבונים עגלות לא חוסכים בברזל!" על גב הספינה בשגבית ניצבו, גאים ודוממים, מעפילים מכיתות ו'-ז' ו-ח'. הם ניסו לא לאבד את שיווי המשקל ואת הפרצוף החגיגי-דומע, כאשר הספינה – החמושה בארבעה גלגלים ובקפיצים גמישים מידי – חצתה את הים האימתני, במרחק של עשרים מטר בלבד מהבודקה של החשמלאים.
גלי ים שגיאים אִתגרו את השגבית הגדולה והכבדה, כאשר השביתה את שרעפי המִזרה. הגלים איימו להטביעה, אף שהיו עשויים יריעות בד כחול, שבָּנות מכיתות ז'-ח' הניעו אותם מעלה-מטה.
השגבית ועליה המעפילות, ששדיהן אך זה הנצו והמעפילים, אשר קולם עדיין סופרן, הגיעה בשלום לחוף המבטחים, שליד מכל הנפט הגדול, זה שבחנוכה אחזה בו אש, עת טבלו ירון מכיתה ג' וחבריו את לפידיהם הבוערים בנפט הקולח מהברז שבתחתיתו ואברהם אדרת צרח על כולם: "ילדים, להתרחק, להתרחק! הטנק יתפוצץ! הטנק יתפוצץ!" והטנק בער ולא התפוצץ. וירון נהרג אחת-עשרה שנים אחר-כך.
הספינה הגיע ליעדה, אדמת א"י אשר נפט מכתים את פינתה. ועל כל זאת ניצח פרידריך הנדל, קשישא, ו"מוזיקה על פני המים" שלו, טָ—ה טָ—ה טָ—ה טה 
טָ----ה! טָה טָ—ה טרָטט----ה, טָה ט-ה טרָטט----ה! טה טה טה ט---ה טָרָט—ה ט הטה טה ט----ה ט הטה ט הטה טה טָ----ה טָה טָ----ה!
רמקולי-המשפך הטיפשים עמדו במשימה, והעבירו את כל ההנדל הזה, ואפילו זוג התנשמות -- שליטות המתבן בקומה השנייה של הרפת --אמרו שזה באמת משהו.
לאחר המופע, אמר דווידקה, התרבותניק הנצחי: "זהו, העיקר אמרו שהרמקולים לא יעבדו. הא?!"
יעקב סיפר כעבור שנים אחדות:
"הרבה ימים אחרי הים עצמאות הזה עם האניות מעפילים וההנדלר הזה – מה ימים? שבועות! – כולם שרו אותו ושרקו אותו והיה תור עצום בתקליטייה של זאב, כי כולם רצו את הסימפוניה היפה הזאת, המוזיקה של המעפילים שהם מתרגשים, כשהם מגיעים לחוף עם השגבית הגדולה. אפילו הרביצו מכות פעם – ולא נעים לי להגיד מי זה היה – מי יקבל השבוע את התקליט עם המוזיקה של הנדלר על המעפילים, ואני בקושי הפרדתי ביניהם. ושתדעו לכם שזה היה אנשים שבקושי שמעו תקליט של ישראל יצחקי, או מקסימום מקהלת הצבא האדום. והנה עכשיו – סימפוניות! כאן זה קיבוץ עם תרבות! אתם תופסים?"
תפסנו והחזקנו חזק.
את כל זאת זוכר מי שצפה בחיזיון העשור.
ואז, בסוף החיזיון, בן גוריון הכריז מהרמקולים כי "אנו מכריזים בזאת!" והמדינה קמה.
ואחר כך קמו כל החברים והילדים ופנו לחדר-האוכל לרקוד עד אור הבוקר, בערך.