title
title
title
title
title
title
זה קרה לפני 70 שנה (רשימה מס' 11) זיכרונות ממלחמת השחרור באיילת

את הזיכרונות ממלחמת השחרור באיילת-השחר, כתבה יהודית אשכול ז"ל ביומן שיצא  באפריל 1988, במלאות 40 למדינת ישראל. (19.4.1988,ב' באייר תשמ"ח) עלון מס' 1179 (15 באותה שנה_)

"על ניסים בימים ההם, בזמן הזה" / מזווית ראייה של אזרחית מן השורה
עם תחילת הפלישה של הסורים, אחר ה-15.5.48, וגם לפני כן,הייתה איילת-השחר גיזרה שהרבו להפגיזה ולהפציצה מהאוויר. כוונתם הייתה לנתק את אצבע הגליל מן החלק הדרומי.
אני רוצה לספר על מקרים שנראו אז בעיניי כניסים וגם עכיו, אחרי 40 שנה, כך הם נראים לי.
אולי לא אדייק בסדר הכרונולוגי, כי מטבע הדברים, שבמשך בשנים מתבלבלים התאריכים. לפעמים מקדימים את המאוחר ולפעמים להיפך, אבל אין זה חשוב לעצם העניין.

כל שטח הקיבוץ היה משוסע ע"י תעלות, ששימשו לנו כדרכי מעבר ממקום למקום. בנינו מקלטים שכוסו בשכבת אדמה ומעל זה שקים ממולאים באדמה גם הם. אנו, לתומנו, חשבנו שיעמדו בפני הפגזות והפצצות. אך לא כך היה.
באחת ההפגזות הראשונות, נפגע מקלט שבו היו ילדי הגן. חציו התמוטט, אך למרבה המזל, כל ילדי הגן היו מרוכזים בחלקו האחר של המקלט. כך, שמלבד הפחד והבהלה שאחזו בהם, לא נפגע אף אחד ואז הוחלט להעביר את הילדים לטבריה.
לנו, האימהות, לא ניתנה רשות ללכת להיפרד מהילדים, מחשש שהפרדה תהיה קשה מידי לשני הצדדים. עד היום עוברת בי צמרמורת, כאשר אני נזכרת בזה.
בטבריה היו התינוקות משוכנים בבית קומות. למרות שטבריה נראתה לנו מקום בטוח, דרשו המטפלות מתוך הרגשה פנימית בלתי-מוסברת, להעבירם למקום מרוחק יותר ממקום הקרבות - לחיפה.
ואכן, כך היה. כל הילדים הועברו לחיפה. ימים ספורים לאחר מכן, נפלה פצצה על בית הקומות והרסה אותו.

אני הייתי בין האימהות שנשארו בקיבוץ. החליט מי שהחליט, שאני כשירה להיות בין "הלוחמות" שיגנו על הבית. העמדה שהייתי בה הייתה קרובה ללולים. ליזקה ליפץ ז"ל, שעבדה בלול, הייתה רצה בין הפגזה להפצצה לאסוף ביצים.
תפקידי היה לתת לאפרוחים מים, בשישה בתי אימון שהיו בקרבת העמדה שלנו. אני כיוונתי את ההליכה לפי האווירונים, שבאו מצד סוריה. 
הם היו מטילים את הפצצות; אנחנו היינו מתחפרים בתעלות  וכאשר סיימו את משימתם, היו חוזרים לסוריה, מטעינים פצצות וחוזרים. ידענו שיש לנו הפוגה של שעה.
הבעיה ייתה כאשר היו הפגזות. מהרגע ששמענו את נקישת היציאה של הפגז ועד שנחת, עבר זמן קצר מאוד וכאל לא יכולנו לתמרן. בכל זאת, רצתי להשקות את האפרוחים. 
הגעתי ללול השישי הקרוב ביתר לעמדה. סיימתי את המשימה ורצתי בכל כוחי אל התעלה. ואז נחת פגז, הרס את המבנה וכל האפרוחים מתו. אני הגעתי בשלום!

ומי אינו יודע על המטוס, שנפגע מיריות הרובים ונפל מטרים ספורים מבית התינוקות, שלמרבה המזל היה ריק. (עד הים ישנם רבים הטוענים שהם הפילו את המטוס).
אף אחד לא נפגע. שני הטייסים נהרגו במקום

באחד הימים אסף המפקד את כל אנשי הגזרה שלנו ובקול רציני הודיע לנו שהסורים נמצאים במרחק של כ-300 מ' מאיתנו. הוא הדריך אותנו כיצד להפעיל בקבוקי מולוטוב שהיו ברשותנו ונתן לנו הוראות ברורות כיצד לנהוג.
ההרגשה הייתה כבדה, כבדה מאוד. לעצמי לא חששתי. אם אפגע ,אלך" וזהו. אבל מה יהיה על ילדי הקטנים שיישארו בלי אם. איש מאיתנו לא פצה פה. חיכינו לבאות.
לפתע שמענו קריאות שמחה: "הערבים בורחים, הערבים בורחים!" לא הבנו ולא תפסנו מה קרה. אחר-כך עלינו על פני השטח והתחלנו לרקוד ולהתחבק משמחה. לא ידענו נפשנו!

שנים רבות לא ידעתי את פשר "הנס", עד שקראתי בספרו של נתנאל לורך - "קורות מלחמת העצמאות" על ההתקפה ההיא, וכך הוא כותב:
"יחידות סוריות צלחו את הירדן מדרום למשמר-הירדן והתחילו להתקדם לעבר מחניים. ראש פינה ואיילת-השחר הורעשו מן האוויר. המצב חמור מאוד, נאמר בדו"ח, הוא נראה מחוסר תקווה ושאלת הכיבוש היא שאלה של זמן...
בשעה 16:00 נופל פגז בין שורות המתקיפים. כעבור רגע,  נופל עוד אחד ועוד אחד. התותחים של צה"ל הגיעו והם פותחים באש קטלנית על האויב המבוהל.

ועל ניסים וסיפורים נוספים משנת תש"ח - בחג העצמאות הבא - שיבוא עלינו לטובה!