title
title
title
title
title
title
"הלינה" בשנים 1940-1950
זיכרונות הילדוּת של נירה ששון, פורסמו ביומן (עלון) חגיגי שיצא לקראת חג ה-90 לקיבוץ 

היו לנו בובות מבזלת וסוסים כלי אוכל ןובלי רסן.
שרוליק, המכשף הירוק, גילה לנו את העתיד, כישף את הירח וכיסה את השמש בצל.
שרה צפרוני הביאה לנו מהחרמון שלג לבן וקר, בטעם קצף ביצים וסוכר.
חייקה קטפה תנשמות מהגג בחדר-חולים, ואם החמיר מצבנו "הטביעה" בנו יוליה כוסות רוח נגד כל הרוחות והשדים.
גדלנו בלי מדרכות, או גרביים, או חפצים אישיים.
בלי מילים כמו פרטיות, פסיכולוגיה, כסף - אבל היינו פרועות ומאושרות.
עם אחֵי-בר, פרועי שיער, גבולות ורעיונות, שבכדי להתחמם בחורף, דחפו, משכו והרביצו מכות.
שרנו שירים גסים, נקרענו בגיוסים ואכלנו - אפילו אם לא היה טעים, בעיקר לחם עם שמן זית וריבת תאנים.
הגליל יילד אותנו גזעיות כמו אדמה ונפח בנשמתנו רוח סערה.
למחסור ולפחד היה פתרון אחד - "יחד לחוץ".
אחים בדם ונשמה, הילדים של אמא ואבא קיבוץ.
ב"לינה" היינו חמש בנות, כמו חמש קרניים של כוכב המחובר בנקודה אחת במרכז.
בחדר הקטן היו שלוש מיטות - ל נירה, עזה ואמירה.
המיטה של רעיה הייתה מתחת למיטה, ושל בלהה שימשה ככוננית.
"הלינה" - בְּערָה נשית, גזעית, פראית ומגובשת, ששמה נישא למרחוק. 
ומקרוב... טוב שהחברים עבדו קשה ביום וישנו חזק בלילה.
טוב שזהבה ומרדכי השכנים, העלימו עין, וטוב שהיה במשק הפלמ"ח והיו הרומנים.
הרומנים - עלייה גברית, חסונת גוף וגאת-נפש, אשר שכנעה אותנו שללא ספק, עדיף לאכול שוקולד בקיוסק של "גיטל" בראש-פינה, מאשר ללמוד.
בימים היו לימודים, גיוסים ואימונים עם הפלמ"ח, ובלילות - קומזיצים, צ'יזבטים ושירים פרועים לאור מדורה, עם גברים ארוכי-בלורית ומפוחית, עד השעות הקטנות.
חיים חפר, כשהיה בא לקיבוץ, היה משאיר לנו טבלת שוקולד אגוזים על הכוננית בחדר, ואנחנו היינו מחסלות אותו כהרף עין. שמות חתיכת עץ בעטיפה ומחזירות לו לאוהל על השולחן.
לבשנו תמיד את אותם הבגדים. בימי חול מכנסיים קצרצרים עם גומי בצבע חאקי ובימי שישי - שבוע אחד חולצות רוסיות שרקמנו, עם חצאית :"קלוש" כחולה וביום שישי שאחריו - חולצה תימנית שרקמנו עם סרפן.
היינו מאוחדות ותומכות האחת בשנייה, מלאות ביטחון, עוז וחשק לזוז.
תפסנו גלים על רוח החיים הקשה, אך החופשית.
אמא ואבא קיבוץ היו מאוד עסוקים בלהקים מדינה, במלחמות, בעבודה, כך שניתן לנו החופש לתת את כל פרצי ודחפי הילדּות והנעורים שלנו, דרור לחוות ולהיות.
את התמיכה והעידוד, החיזוק והביטחון, הענקנו אחת לשנייה - אחיות בנשמה.
היה מעט בחומר, כך שהיה המון מקום לדמיון ולרוח לשוטט בקירבנו ולסחוף אותנו להרפתקאות אין-קץ.
כל זיכרונותיי מ"הלינה", עדיין מעבירים בליבי את אותה רוח-חיים, כוח-חיים ארוג בשירה עברית, ערבית ורוסית בקולי קולות, רווי אומץ, דחף, דמיון ויחד.
יחד תומך ומעצים שכה חסר לי עכשיו.
כי היו שם, נו, איך קוראים לזה... צורך?!
כן, ברור, אבל לא רק... הא, כן. אהבה, אחווה וחדווה!!!