title
title
title
title
title
title
שעה ארבע אחר הצהריים
(נכתב לחג ה-70 של איילת-השחר ב-1986)

יש לה, לשעה ארבע
ריח מיוחד - מנגינה משלה.
המון צבעים, מליון מראות,
אותם יש רק בארבע של איילת, על המדרכות.
ב- "קצת לפני" - צלילים ראשונים
תמיד מקדימים, רחוצים ומסודרים.
יש שאצלם - רק הוא על השביל פוסע 
- היא צריכה לנמנם עד "ורבע".
ישנם נוא משוכללים - קלנוע, טרקטור ועגלה, ואפילו אופנוע.
יש שאצלם העיניים עוד חציין סגורות,
הרגליים, את הדרך בעל-פה מכירות...
יש המאחרים, תמיד רצים, דרכים מקצרים...
ויש גם אחת, סבתא, צועדת גאה,
על הפנים שלה תמצא מבע של פגישה -
תמיד באותה השעה, על אותה המדרכה.
ותמיד באותה השעה, על אותה המדרכה -
הם - לבושים, מסורקים ודרוכים.
נדנוד אחרון בנדנדה, ועוד התגלשות במגלשה.
ולובשות המדרכות צהלה ועליזות
מקולות זאטוטים, של שמחה והתרגשות
וצבעים של סוף, של התחלה ויחד,
צלילים של משפחה, של פגישה ונחת.
ואז - כמו לפתע מתרחקת המנגינה,
הצבעים והמראות אי-שם בירידה.
שקט - הכל כלא היה.
מחר בבוקר - שוב אותה המדרכה.
כבר לא אותה המנגינה.

כתבה: איריס דיסלר-ששון