title
title
title
title
title
title
title
סופו של המתנכל

היה זה בראשית שנות השישים. 
ארוחות הערב אז לא עסקו רק באוכל, היו נפגשים שם מנהלי הענפים עם סדרן העבודה, ומרכז ועדת התרבות צד שם מתנדבים לחגיגות. 
שם היו נפגשים יושבי השולחנות הקבועים. 
ישבתי היכן שהוא, ולפתע צדה עיני את ליזקה (מנהלת הלול) ולגר מסתודדים. הבנתי שקורה משהו. 
כבר כמה זמן שביקשו אותי לבוא ליום אחד ללול, וחזרתי ואמרתי להם ללכת לסדרן העבודה, זה יפנה ללגר, והלה יילחם לא לוותר עלי, וכך אשתחרר מריח התרנגולות. אבל לא הפעם.
לא עברו כמה דקות, ולגר התיישב לידי. 
"במה זכיתי שאתה מתיישב לידי?" לגר שמט את ראשו באי נוחות ואמר שמדובר רק ביום אחד, לא נורא. 
למחרת בבוקר באתי ללול, שעד אז הכרתיו רק בגיוסי העמסת כלובי ברזל כבדים מלאי תרנגולות על משאיות. 
התייצבתי אצל ליזקה, מנהלת הלול, ואמרתי: "הנני". 
היא אמרה שחסר להם עובד אחד וליוותה אותי לאחד הלולים. 
היו אלה מבנים ארוכים, שבכל אחד מהם היו כעשרה חדרים. בין חדר לחדר היו דלתות רשת. 
ליזקה אמרה: "הכל כאן אוטומטי, אז תראה אם יש איזו סתימת מים בשקתות, אם צריך עוד תערובת ואם יש משהו מיוחד". 
"אה כן", הוסיפה, "אם תמצא איזה פגר, תשים אותו על רצפת העגלה". ואז הראתה לי עגלה צרה וארוכה למדי ובה שלושה מדפים. 
"תדחוף אותה והיא כבר תפתח את הנעילה של הדלתות, כך שתוכל לעבור מחדר לחדר. לאחר שתעבור, הדלת תיסגר מאליה". 
חשבתי בלבי: "איזה בטלנים הלולנים, עושים סיור קטן בלול וקוראים לזה עבודה". 
הלכתי משועמם מחדר לחדר, ניקיתי את השקתות ועשיתי מה שצריך.
ואז, כאשר רק נכנסתי לחדר הרביעי, לפתע התנפל עלי תרנגול צעיר. 
הייתי מופתע. 
ידעתי שיש קרבות תרנגולים בינם לבין עצמם, אבל זה לא יפה להתנפל על בני אדם. 
מילא, חשבתי, לייזר יכול להתמודד עם זה בעצמו, אבל מה יהיה אם מחר תבוא יהודית ללול הזה? 
התרנגול הזה מאד דמה ליתר התרנגולות והתרנגולים. 
עמדתי, איפוא, בנחת, כדי שישוב להתנפל עלי, החלטתי שלא אסיר ממנו את מבטי, עד שאתפוש אותו. 
תפישתו ארכה עשר דקות ואז קשרתיו באיזה חוט ברזל שמצאתי והנחתיו על רצפת העגלה.
כשסיימתי את העבודה, באתי לליזקה ואמרתי לה: "סיימתי. את הסיבה להזמנתי הנה, תמצאי במדף התחתון של העגלה".