title
title
title
title
title
title
title
מלילות השחר
אליהו בן טובים

כמה מלים על "מלילות השחר"

במקביל למבנה החברתי של חברי המשק, התקיים בצילו, גם המבנה של חברת הילדים. 
היו לנו ועדת תרבות, שכמו במשק, ארגנה את המסיבות. ועדת החברה, שהיתה המקבילה של מזכירות הקבוץ. ועדת היומן, שהוציאה לאור את יומן חברת הילדים ואולי עוד ועדות. 
אפילו אספות היו לנו. 
פעם, באחת האספות הללו, משום מה, בחרו דווקא בי לועדת היומן. 
כיום לאחר שנים כה רבות, אפילו איני בטוח שאייתתי נכון את שמו בכותרת. אני זוכר שזה היה השם שרמה נתנה לו. 
רמה עברי, היתה ילדה אצילית, אינטלגנטית, שקטה ומכונסת בעולמה הפנימי העשיר וידעה לכתוב חיבורים מעמיקים ומאד רגישים. 
ואני הקטן, מאד קנאתי בה והערצתי אותה, ולאחר כניסתי ליומן, אף ניסיתי לחקותה. 
היא, שהיתה האחראית על ועדת היומן והיא שהעבירה את השרביט אלי. 
ישבנו על הדשא ורמה הסבירה שיש שלשה שבועות רווח בין יומן ליומן. 
בשבוע הראשון, מבקרים את היומן האחרון, לומדים את הטעויות והשגיאות שהיו בו ומתכננים את היומן הבא. 
ואז, וכל השבוע השני, מנדנדים לילדים שיכתבו על מה שקבענו ועל כל מיני נושאים שהם רוצים. 
בשבוע השלישי, דואגים להקליד, לעטר ולהוציאו לדפוס. 
היו אז שיטות הדפסה מאד פרימיטיביות ביחס למה שיש כיום, אבל יכולנו להן והפקנו את היומן בדיוק על פי הנחיותיה של רמה, אחת לשלשה שבועות. 
אך בניגוד לרמה, נכשלתי. 
אמנם, רק בדבר אחד, אבל הוא היה החשוב ביותר: להשיג רשימות של הילדים. 
המצב היה כה חמור, עד שהיו יומנים שרק אני כתבתי בהם את כל הרשימות והמדורים. 
על הרשימה הראשונה, הייתי חותם "הנעלם". ועל היתר, הנעלם הבא. 
אף על פי כן, היו הרבה "גדולים", כפי שקראנו לחברי המשק, שמאד שיבחו את היומן ואמרו שהוא מעניין יותר מיומן המשק. 
תחרות מעין זו, כלל לא עלתה על דעתי, הייתי טרוד רק בניסיון להפיק כל חוברת במועדה.
כיום, כשאני חושב על זה, היינו חברה אוטונומית וקבוצת השייכות שלנו היתה חברת הילדים, אולי יותר מאשר המשפחות. 
היו הרבה ערבים שהתאספנו, בספונטניות וללא תכנון והודעה מוקדמת, לערבי שירה בצבור, בחדר האוכל של הילדים. 
במבט של היום, לא היתה טלויזיה, אפילו מקלטי רדיו היו רק בחלק מן הבתים ולא היו מחשב ואינטרנט. 
זמננו היה פנוי לפעילויות חברתיות, לשעורי בית ולמשחקים במועדון.