title
title
title
title
title
title
title
חדר וחצי
תוך כדי נגינה באקורדיון, נשמעה דפיקה בדלת. 
המשכתי לנגן ואימא אמרה "יבוא". המשכתי לנגן ואליהו נכנס. 

לא ראיתי שמבטו מוטרד עד שאמר לי, "תפסיק לנגן". 
למעשה אליהו אמר לי להפסיק לנגן עוד כשהיה בחדרון הכניסה לחדר ההורים שלי, שניקרא אז בפי כולם "החדר". 
הייתי שם עם אימא וחיים שסבלו בגבורה את אימוני הנגינה שלי. 

שנים קודם, כשניגנתי בפסנתר, הייתי מתאמן "בחדר המוזיקה", לבד. 
"בחדר" הייתי עם ההורים ולפעמים חיים היה מוציא מפוחית פה ומצטרף אלי. 
לפעמים היה לוקח את ההרמוניקה, במיוחד לקראת חגים, בכדי להתאמן, למשל לקראת פורים, שאז היינו מנגנים יחד ב"תזמורת-פורים". 
חיים גם לימד אותי לנגן על מפוחית פה. 
כשהייתי בן אחת-עשרה, אספתי את דמי החנוכה שלי ונסעתי עם חיים ל"קובלסקי" בשדרות העצמאות בחיפה, שם קניתי את הראשונה מבין מפוחיות הפה שמלוות אותי עד היום.
חיים היה גם רקדן. 
למעשה הוא השתתף בכנס-דליה הראשון לריקודי עם, ובמשך שנים לימד את ילדי בית השיטה לרקוד. 
כשעברו בפילוג לאילת-השחר חדל מעיסוק זה. 
לקראת גיל ארבע עשרה, באחד מאחרי הצהריים בחדר, ההורים החלו ללמד אותי לרקוד ריקודים סאלונים – שהיו אסורים בקיבוץ, למעט בפורים. 
חיים ניגן בהרמוניקה ואימא לימדה אותי ואלס, פאסה-דובלה, טנגו... 
אימא רקדה טוב, כמעט כמו חיים, שגם כשרקד ריקודי-עם ובהם ריקודי רועים קופצניים, עשה זאת ללא ההפרזה של רקיעות חזקות וקפיצות אתלטיות. אצלו, כף הרגל לא התרוממה מעולם יותר מעשרה סנטימטרים מעל לקרקע. חיים רקד באלגנטיות כמו פרד אסטר. כשההורים רקדו ביחד הם היו הזוג הכי יפה שראיתי בחיי. הם היו מתואמים כאילו התאמנו במשך כל השנה לתחרות ריקודים סאלונים. 
כשלמדתי לרקוד, בחדר, חיים היה מתקן את התנועות שלי ואת הדרך בה החזקתי את יד ימין מאחורי הגב של אימא. רמת הדיוק הנדרשת הייתה עד לרמת המחווה הדק ביותר של כף היד, בדומה לריקוד העדין של רקדניות האי באלי.
ההקפדה על התנועה הייתה תמיד עם חיוך וקריצה, ובעיקר קבלה שפרושה, שמותר לי לטעות, או לא להיות רהוט ברמת המצוינות, מונח שעדיין לא הומצא בימי ילדותי. חלק מהחינוך-בִּתנועה נעשה כך שחיים היה מספר על הדרך בה רקדו יוצאי וינה את הואלס, ומדגים כיצד החזיקו את היד מאחרי הגב ואיך, כבעיקול צוואר הברבור הרימו את יד שמאל למול בת זוגם. למותר לציין שריקוד וואלס דרש נעלים מבריקות כראי. ועד היום, כשבעוונותינו אני נועל "סניקרס", אני מרגיש שוב ושוב שאיני עומד בקריטריונים של אווה גארדנר, כך על פי חיים, שדרשה מהגברים שלה לנעול נעלים ממורקות כמראה.
החדר וחצי שלנו, למעשה חדר וכניסה סגורה, היה עבורי "הבית" ושם למדתי את שלא למדתי בבית הספר, כלומר, את מה שחשוב בחיים. 
יום אחד, הגיע תורנו לקבל שירותי סיוד. למרות נדירות השירות, החליט חיים להסתכן ולצבוע את הקיר הצדדי, ללא החלון, בשחור. הרעיון היה לקבל תחושת עומק. 
אז קלטתי לראשונה שהחדר שלנו "קטן" בשיטחו. 
כשעברנו אחרי כמה שנים לשיכון-ותיקים, שבו אכן היה לנו חדר וחצי – סלון וחדרון שינה ללא דלת מפרידה – תכננו יחד מדפים למפתח הרחב שהוביל לחדרון השינה. 
תכננתי כוננית מדפים בעלת מבנה אלכסוני ולא סימטרי. את רעיון התכנון שאבתי מתוך השפעת ציורי חואן מירו. 
חיים, שאז כבר עבר לעבוד בנגריה, בנה את המדפים לפי השרטוט שלי, ללא ויכוח. היום אני יכול להעריך את ההורים שאפשרו את "הזוועה" התכנונית הראשונה בחיי. אז, קיבלתי זאת כמובן מאליו.
לחדר הייתי מגיע, כמו כל הילדים בשעות אחר הצהרים, לאחר הלימודים והעבודה בקיבוץ. 
שלא כמו חלק מהילדים שהיו מגיעים לחדר, אוכלים פרוסת עוגה, שותים מיץ ומיד יוצאים לשחק בדשא, אני כמעט שלא הייתי יוצא מהחדר בשעתיים- שלוש שהיו לי לפני שחזרנו "ללינות" ששם גרנו, אכלנו, ישנו, התקלחנו... אפילו חדר הכיתה היה צמוד ללינה של "קבוצת רביבים" אליה השתייכתי. 
בלינה, בית-הילדים, חלקתי חדר עם עוד שלושה ילדים. 
את חדר האוכל חלקתי עם עוד עשרים ילדים וגם במקלחת אף פעם לא הייתי לבד. 
יום אחד, בשיעור התעמלות היינו צריכים לבצע גלגול לפנים ולאחור. אני לא הצלחתי, ועוד לפני כולם, וכדי ביזיון וקצף. 
הלכתי לחדר. ההורים עוד היו בעבודה. 
במשך שעה התאמנתי בפעולת הגלגול לפנים ולאחור. רק לאחר שהצלחתי הייתי מוכן לצאת מהחדר, לחזור ולהתייצב מול העולם בגאון.
אימא שלי, שברחה ב-1939 מצ'כיה בהיותה בת 17, ושגם בצ'כיה לא זכתה ללמוד בתיכון, בגין חסרון כיס הוריה, מעולם לא השלימה לימודים תיכוניים או גבוהים. 
אימא רצתה מאד שאלמד וכאב לה שכמנהג ילדי הקיבוץ בעת ההיא לא השקעתי בלימודים את מיטב מרצי. אבל מעולם לא לחצה ולא עשתה "מניפולציות רגשיות" בנושא. 
היא תמיד סמכה עלי שיום אחד... 
בסופו, כשסיימתי את לימודי הדוקטורט, הקדשתי לה את עבודת המחקר ואף נתתי לה עותק כרוך בכריכה-קשה של העבודה.

אליהו דפק בדלת, נכנס לחדרון המבואה שכלל כוננית, מתלה למעילים ומקום לנעליים שאינן בשימוש, ופסע מיד לתוך החדר כשמבטו מוטרד. 
אף פעם לא ראיתי אותו כך. 
בדרך כלל היה אליהו, אחיו של חיים, אדם נוח לבריות, רך דיבור ונעים הליכות, שעל כן כונה על ידי כולם "אלינקה". 
אליהו גר בחדר וחצי הסמוך לשלנו. אליהו אמר לי להפסיק לנגן. 
אחר כך אמר לנו, "קיבלנו עכשיו הודעה. יוחנן ויורם נהרגו!" 
אחר פנה אלי ואמר בהתרסה "לא ראוי לנגן ביום כזה." 
כן, יורם שגב ויוחנן בהם נהרגו בקרב הדמים המיותר במתלה, ואנחנו, בחדר שלנו, לא ידענו, לא הרגשנו, ולא ניחשנו.
ואז נכנס אליהו.
והעולם חדר לחדר-וחצי שלי. שלנו.
לאט לאט, כבסרט הרץ בהילוך איטי, סגרתי את מפוח האקורדיון ונעלתי את שתי הלחצניות שמנעו את פתיחתו האקראית.
הורדתי את האקורדיון מכתפי.
עטפתי אותו בבד המשובץ בחום ולבן והכנסתי אותו לארגז השחור בעל מתאר מעוקם המתאים לכלי. נעלתי את הארגז.
הנחתי אותו בפינת החדר המיועדת לו, כבמעשה יום-יום.
הרגשתי שקרה לי משהו רע, מבלי היכולת ללתת לזה שם.