title
title
title
title
title
title
title
דּוֹ מָז’וֹר, לָה מינור
אלי אברהמי

אתם מכירים את התוכנית של יאיר לפיד?
כשהוא מראיין גברים הוא תמיד שואל אותם "מה הדבר הראשון עליו אתה מסתכל אצל אישה"?  
זה הרגע היצירתי של המרואיינים. 
אחרי הכל, מה הוא מצפה שהם יגידו לו? שהם מסתכלים לה על החזה? על הישבן? 
אני לא יודע איך אתם, אני... הדבר הראשון שאני מסתכל עליו אצל אישה זה השיער.
כשהייתי בצבא, עדיין לא היה מועדון צעירים, או דיסקוטק בקיבוץ. 
כשהיינו מגיעים ביום שישי לחופש, אחרי ארוחת ערב עם ההורים, היינו נפגשים על הדשא, שם, ליד השביל עם הפנס שהאיר אותנו באור חלבי להפליא. היינו ספק יושבים, ספק שוכבים על הדשא ומדברים, בעיקר על הצבא. 
באחת החופשות, שם על הדשא, מלכה'לה, מהמחזור שלי, הפגישה אותנו. 
אותי ואת נאווה. 
נאווה הייתה תמירה, נאה, עם צמה ארוכה ועבה שהגיעה לה עד לטוסיק. 
היה לה סטייל. 
קשה היה לתאר אותה סוחבת סלים בשוק או שוטפת כלים בחדר האוכל. 
קל היה לדמיין אותה רוקדת פולקה, כשהצמה מתעופפת לצדדים ומכה בגב וביד שלי האוחזת בה מאחורי הגב, בזמן הסיבוב בפולקה. 
אתם יודעים, פולקה בדּוֹ מָז’וֹר! אבל אז, בערב שישי, לא רקדנו. רק דיברנו. היה הרבה קסם באוויר. 

יתר החבר'ה נראו לי ככתמי צבע ברקע, עליו בלטה נאווה והצמה שלה.
בשלב מסוים מלכה'לה לקחה אותי הצידה ואמרה לי שיש לי סיכוי טוב כי נאווה... כבר בגיל צעיר – וכשנפגשתי אתה היא הייתה בת 17 - ידעה שהיא תתחתן עם טייס. 
ואני, אז, כשמלכה'לה הפגישה אותנו על הדשא, בקיבוץ, עוד הייתי חניך בקורס טיס. כשמלכל'ה אמרה לי מה שאמרה, נמוג הקסם. 
כמו כמה נשים שפגשתי אחר כך בסדנאות שונות, רציתי שנאווה תרצה אותי בגלל מה שאני, לא בגלל שאולי אהיה טייס. 
נאווה הייתה תמירה, נאה, עם צמה ארוכה ועבה שהגיעה לה עד לטוסיק. 
בסוף, הדיחו אותי מקורס טיס ועברתי לסיירת צנחנים. 
בסוף, נאווה התחתנה עם איש צוות אויר שנהרג במלחמת יום הכיפורים.  
בסוף, אני התחתנתי עם אישה שהיו לה שתי צמות ארוכות. 
בסוף, אשתי ויתרה על הצמות ועשתה תספורת אפרו. 
כן, אתם צודקים, זה נראה מגוחך אבל על תסרוקת אפרו אפשר לכתוב בְּלוּז.
גם זה בדּוֹ מָז’וֹר.
אחר כך אישתי ויתרה על האפרו ועשתה תספורת קצרה, שלא יהיה לה חם בצוואר.
בקיץ, אני מתכוון...
לפני שנתיים פגשתי את נאווה. גם היא עובדת באוניברסיטה. שנינו כבר לא נראים בני שמונה-עשרה. 
איך כתבה לאה גולדברג: "החיים פרכסו את פני בזיכרון אהבות וענדנו לראשי חוטי כסף דקים עד יפיתי מאד..." 
כיום יש לנאווה שיער קצר מאד ודי  דליל.
ומה עוד נשאר לי היום חוץ מגעגוע? 
געגוע בלָה מינור, לצמה ארוכה ועבה שמגיעה עד לטוסיק?כבר שנים שאני מסתובב עם שתי מפוחיות-פה, דּוֹ מָז’וֹר ולָה מינור. 
לכל מקרה...