title
title
title
title
title
title
סוודר לבן
אלי אברהמי

בכל שנה אימא שלי, אביבה, הייתה סורגת לי סוודר חדש. 
בכל שנה היא הייתה קונה חוברת שפהאוזן חדשה, בגרמנית, והיינו בוחרים יחד את הדוגמה לסוודר ומחליטים על הצבע. 
אחר כך היא הייתה נוסעת לחיפה וקונה את הצמר ובערב, היינו יושבים ומגלגלים אותו. כלומר, אני ישבתי והחזקתי את החבילה בין הידיים ואימא גלגלה לכדור. היה לנו גם ריטואל של לצחוק אחד על השני, מי "העצלן" כלומר, מי זז ומי מחזיק ידיים קבוע. 
על סוודר פשוט עם דוגמה פשוטה לא היה מה לדבר. את זה, שתקנה המחסנאית של הקיבוץ.
הסוודרים שסרגה לי אימא היו בשלל צבעים ודוגמאות - למשל, סוודר סקי עם דוגמאות לא סימטריות בצהוב-תירס וירוק כהה; סוודר עם כפתורים בצבע כחול עם גוונים מתחלפים הכולל ארבעה סוגי צמות ופיתוחים רק בחזית, לא כולל השרוולים.
אימא שלי הייתה הסרגנית הכי טובה בקיבוץ וכולן באו לקבל ממנה הוראות, אבל כשהיא סרגה בעצמה, היה לה חוסר ביטחון והיא הייתה צמודה להוראות הפעלה. כאשר היה מדובר בהוראות מסובכות במיוחד, למשל כשהדוגמה הייתה באלכסון, הייתי יושב לידה ומקריא לה, בגרמנית - ואני בכלל לא יודע גרמנית, חוץ מאשר בסריגה - 
"איְינֶה מָאשֶה רֶכְטְס צְוָיי מאשה לִינְכְּסט, איְינֶה מָאשֶה רֶכְטְס צְוָיי מאשה לִינְכְּסט. יֶציְט פָארְבֶּה וֶכּסלֶן. דְּרָי מאשה ליכסט, אָין מאשה רכסט, דְּרָי מאשה ליכסט, אָין מאשה רכסט, ייֶצְט פָארְבֶּה וֶכּסלֶן. איְינֶה מָאשֶה רֶכְטְס צְוָיי מאשה לִינְכְּסט ". 
כלומר "עיין אחת ימינה, שתיים שמאלה, עיין אחת ימינה, שתיים שמאלה, להחליף צבע, שלוש שמאלה אחת ימינה, שלוש שמאלה אחת ימינה להחליף צבע, עיין אחת ימינה, שתיים שמאלה..." 
הסוודרים שלי היו עושים רושם גדול על הבנות שהיו מתעניינות גם בהוראות הסריגה. 
"זה פשוט מאד" הייתי אומר להן בנון-שלנטיות, "הדוגמה הזו למשל היא "אחד ימינה ושניים שמאלה... ובכלל, אל תהיי עצלנית ותתפרי את החלקים עם קפל. תחברי בזהירות את העיניים האחרונות בשורה ואז לא מרגישים כמעט תפר..."
אתם מבינים, אני לא יודע, ואף פעם לא ידעתי לסרוג, אבל בתיאוריה, אני טוב. למדתי משפהאוזן ואימא שלי.
כשהגעתי לגיל 15 אימא שלי הכינה לי סוודר לבן. לבן כולו.
זה היה סוודר מצמר בעובי בינוני שנסרג במסרגות גודל 4. היה לו ריץ'-רץ' לכול אורכו, שהיה מכוסה בצמר כך, שכשהריץ'-רץ' היה סגור זה נראה כמו סוודר ווי סגור. הרקע בחזית היה חלק ועליו, באלכסון, פס רחב מאד של דוגמאת "אורז-כפול". מעל כל אלה, היו בכל חצי של החזית שתי צמות שה-"עלים" שלהן היו אובאלים בלי שפיץ. הדוגמה דרך אגב נמשכה גם לגב וגם לשרוולים. קראנו לסוודר "תלבושת הצייד".
כשנכנסתי איתו לחדר אוכל של חברת-הילדים, למסיבת ערב שישי, כל העיניים של הבנות היו נעוצות בסוודר. 
ידעתי שבשבת, כשאימא שלי תשאל אותי, כרגיל, איך הגיבו לסוודר החדש, אומר שהפעם זה היה משהו מיוחד. 
"סוודר-צייד", או לא "סוודר-צייד".
אבל, הייתה בעיה שאימא שלי לא לקחה בחשבון. בעיה כפולה, הייתי אומר. 
אתם מבינים, אני ניגנתי באקורדיון את השירים לריקודים. 
לא שניגנתי טוב במיוחד אבל לא היה מישהו אחר, יותר טוב ממני. 
עכשיו, כאשר לבשתי את האקורדיון הוא כיסה את כולי, כולל הסוודר הלבן, ורק הראש בצבץ מעל.
הבעיה השנייה? 
כשניגנתי לא יכולתי לרקוד. אהבתי לרקוד. למעשה ידעתי לרקוד טוב יותר מאשר לנגן. 
ריקודים סלונים למשל, למדתי בבית. חיים, האבא שגידל אותי, ניגן בהרמוניקה ואימא לימדה אותי ואלס, טנגו ופאסה-דובלה. חיים גם היה מדריך ריקודי עם והשתתף גם בכנס דליה הראשון לריקודי-עם, בשנות השלושים, כך שאצלנו בבית נגינה וריקוד היו בדם. 
כמו ביתר הערבים, גם הפעם, לאחר השירה בציבור היו ריקודי מעגל. ניגנתי. 
"שמאלה ימינה, אחת שתיים שלוש ארבע, שמאלה ימינה אחת שתים שלוש." ניגנתי. 
ממילא בריקודי מעגל, המקסימום שיכולת לצפות היה לרקוד "לידה" ולהחזיק באחת מידיה. 
אבל, אחרי ריקודי המעגל באו ריקודי הזוגות! זהו! זה המקום לחבוק "אותה"; להקיף את מותניה בידך; להחזיק בשתי ידיה; לסובב אותה ולתמוך בה ב-"תמימות" כך שלא תיפול ואז, לעיתים, גוף-נוגע בגוף... והערב גם לא צריכה להיות בעיה להזמין אותה לרקוד, כי הרי אני לובש את הסוודר הלבן. 
אבל כדי לרקוד מישהו צריך לנגן, לא?
מצאתי פתרון! 
העברתי את האקורדיון לגרא ונתתי לו הוראות לגבי ריקודי זוגות: "לא כל כך חשוב לדייק במנגינה, אפשר לזייף, ממילא החברה לא מבינים כלום במוזיקה. מה שחשוב זה הקצב! לא חשוב האקורד הנכון, אבל תדפוק את הקצב בבסים כל הזמן, אפילו אם המנגינה הלכה לך לאיבוד!".
גרא התחיל לנגן ואז, אני ניגשתי אליה... או היא אלי.. אני לא זוכר... אולי באמת בגלל הסוודר הלבן... והיא השיגה את יתר הבנות שרצו לרקוד איתי. 
ריחפנו יחד מעל רחבת הריקודים, רקדנו מזורקה וצ'רקסייה כפולה... היה נפלא היינו מתואמים האחד עם השני ואז, כשהגענו לפולקה, בחזרה השלישית של המנגינה, בקטע של הסחרור, גרא איבד את הקצב. אני ניסיתי לשמור את הקצב המקורי והיא ניסתה להתאים עצמה לחדש... לראשונה בחיי כרקדן נתקלתי בבת-הזוג שלי... נפלנו. עזרתי לה לקום וראיתי שהיא נחבלה קלות בראש. חיבקתי אותה. היא שמה את ראשה על כתפי. הלכתי להביא לה מים.
כשחזרתי ראיתי שהיא רוקדת את "בת יפתח" עם מישהו אחר. יצאתי.
גיליתי כי הסוודר מוכתם בדם במקום שראשה היה מונח דקות ספורות קודם לכן.
"אין מה לעשות" אמרה אימא שלי. "צריך לצבוע את הסוודר. אי אפשר לנקות דם מצמר. ניצבע אותו באדום או חום"
"טוב" אמרתי, "תצבעי אותו". 
מאז לא חזרתי ללבוש את הסוודר.
כשהייתי בן שלושים וחמש, ונשוי, אימא שלי סרגה לי סוודר לבן חדש, אבל מאז לבשתי אותו אולי שלוש פעמים.
טוב, הערב באתי עם הסוודר למסיבה כי אולי מישהי תרצה לרקוד איתי פולקה, או סתם לקבל הוראות סריגה.