title
title
title
title
title
title
נירה ששון

בת וחברת איילת-השחר. ילידת 1931. מבני המשק הראשונים.
בגיל 19 נישאה ליצחק ששון, עולה חדש ממרוקו, שהגיע לישראל, ערב מלחמת-העצמאות.
בצעירותה עבדה ברפת, במחלבה ובדיר הצאן – חקלאית אמיתית. 
במקביל החלה לעסוק באומנויות למיניהן: קרמיקה, צורפות, עשיית בובות ועוד...
ב – 1973 הקימה בא-ה את בית המלאכה המוגן הראשון בתנועה הקיבוצית – בית התחביב.
נירה פיתחה שיטות עבודה למוגבלים ולקשישים.
במשך 25 שנה העבירה קורסים למדריכות באומנויות, למרפאות בעיסוק בבתי-אבות, בתי-חולים ומוסדות פסיכיאטרים.
בנעמ"ת הייתה כ- 10 שנים המדריכה הארצית למלאכת יד.
בהגיעה לגיל 74, עזבה את כל עיסוקיה הרבים והחלה לצייר – הציור פרץ ממנה במלוא העוצמה, כמעט ללא כל הכשרה/לימוד.
עם היותה מרכז משפחתה הענפה, ממלא הציור את כל עולמה. הוא נותן ביטוי עז לנפש עשירה, המחוברת ומחברת שמיים וארץ – את נפש האדם עם כל החומרים, שהחיים מחשלים, צורבים ומלטפים אותה בהם.

נירה מספרת על עצמה:
אני מציירת סיפורים, שיש בהם עלילות, הומור ודמיון. 
כשבא לי רעיון, אני חייבת להתיישב ולהתחיל לצייר על דף הנייר/הבד הריק. 
הרעיון הראשוני משתנה עם משיחות המכחול הראשונות, העלילה מתפתלת ומסתבכת, הדמויות האנושיות ובעלי-החיים לובשים ופושטים צורה. 
אני נכנסת לטראנס, לא מסוגלת להפסיק, מוסיקת רקע מושמעת. 
אני מסוגלת לצייר רק בבדידות מוחלטת – רק אני, הנייר, הבד, הצבעים, המכחול והמוסיקה סביבי...
הציור ממש מתחזק אותי, מעניק לי רוגע, שלווה וכוחות. 
באמצעות הציור אני מסוגלת לקבל את חיי בפרספקטיבה אופטימית, למרות הגיל, הצרות, המחלות והמכאובים...

ששון עפ"י נירה
קטעים מתוך כתבה של רותי קריק, שפורסמה ב"מידע 8" ב - 22.6.2012
נירה ששון - אמנית ג'ינג'ת מלאת נשמה, נולדה לנוף הבתולי של הגליל. 
ילדה של "אמא ואבא קיבוץ", דוהרת, פראית ויחפה. 
הקימה את בית המלאכה המוגן הראשון בקיבוץ בארץ.
פיתחה שיטות עבודה יצירתיות ולימדה מאות מטפלים.
בגיל 74 החלה לצייר ומאז לא הפסיקה. מציגה בתערוכות, אך מציירת בשביל עצמה...

כיצד היצירה מרפאה?
"יצירה זה משהו יוצא מן הכלל שעושה טוב בנשמה. היא נותנת סיבה לחיות. 
למלא את הפנאי לא בשטויות, אלא בדברים מעשירים. אדם יוצר הוא אדם שלא משעמם לו אף דקה. המוח עובד כל הזמן. 
הוא חושב. השרירים עובדים וזה מפתח ונותן התחדשות, שמחת חיים ואהבה".

האם היצירה עוזרת לכולם, או רק לאנשים עם נטייה לתחום?
"לכולם. היצירה מחברת למעיין הפנימי וכשהוא נובע, זה נותן את הטעם ואת השמחה לחיים. לא משנה באיזה תחום".
בשנת 2003, בגיל 74, היא יוצאת לפנסייה. 
אז, לפתע הציור פרץ ממנה במלוא העוצמה. 
נירה, שתמיד אמרה על עצמה שלעולם לא תצייר, החלה לצייר במרץ וחדווה. 
מאז הציור ממלא הרבה מעולמה. 
בערבים היא נכנסת לסטודיו הקטו בביתה, משמיעה מוסיקה ועושה אהבה עם הבד, הצבעים, הנשמה והחיים. 
ציוריה צבעוניים ועזים כמוה - מלאי יופי, עומק והרמוניה. 
בשבילי, הם מהווים את האמנות הגבוהה ביותר. 
אמנות שמיטיבה לשקף את האמת המופלאה והאינסופית של הנשמה, את כל היופי והקסם בעולם.
היא מציגה בתערוכות ברחבי הארץ, מוכרת עבודות ואם עד כה, שימחה אנשים ע"י הכנסת היצירה אל חייהם, עתה היא מצליחה לגעת ולעורר השראה על ידי יצירותיה המושלמות...
לאחרונה, החלה ללמוד אצל מוטי גולן, מורה ויוצר מוכשר והבעלים של גלריה "תל-אביב/איילת-השחר". 
מוטי שמח על ההזדמנות לדבר בשיבחה:
"אדם צבעוני עם טעם טוב ויכולת יצירתית מדהימה. כישרון נדיר. אשת אשכולות. 
הקו שלה זה אמנות קישוטית, אורנמנטאלית. יש לה כישרון לגרום לציורים להפוך לחגיגה לעיניים. 
ציור זה מעין גרפולוגיה ובמקרה שלה זה משקף את טוב ליבה. 
היא זיקוקי דינור - יש לה רגעים שהיא מתפוצצת עם אהבה והומור. 
אדם אמיתי, שפיו וליבו שווים. התלמידות בכיתה הפכו לחברותיה. היא פשוט מגנט אנושי".

מה זו אמנות בשבילך?
"קודם כל, זו דרך החיים שלי. לעשות את מה שאני אוהבת, חולמת לתת לזה ביטוי. 
אני בן אדם שאוהב כל הזמן - אבנים, כוכבים ירח ואנשים".

מסר לאנשים?
"אל תשקעו בתוך עצמכם. תלמדו. צאו מהבית. לא לשכב במיטה כל היום. 
ללכת, לשחות, לנגן, לנגן, לנגן, לשיר, לרקוד, לקרוא ספרים"...
החלום שלי שאיילת-השחר תהפוך לכפר אמנים. 
שכולם יתעסקו באומנות ואני חושבת שזה הולך לקראת זה. יש לי הרגשה כזו".