title
title
title
title
title
title
פרשה "אחרי מות"
אחרי מות : על יחסים אסורים
פרשת אחרי מות עוסקת בנושאים כואבים מאד: היחס לגילוי עריות והיחס להומוסקסואליות (משכב זכר). 
אחרי שנים רבות בהן אני כותבת על פרשת השבוע, הגיע הזמן לגעת בטאבויים האלה, להסיר את הכיסוי מעל הדברים שהם מצד אחד מצויים כל כך ומצד שני מרתיע לגעת בהם, בעיקר בהקשרה של התורה, ההקשר ההלכתי.

על גילוי עריות. מורתי, רוחמה וייס, שהיא פרופסור לתלמוד, דתל"שית ומשוררת, כותבת:
כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה
צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ,
עוֹף לֹא פָּרַח,
שׁוֹר לֹא גָּעָה,
אֳפָנִים לֹא עָפוּ,
שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ,
הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזַע,
הַבְּרִיּוֹת לֹא דִּבְּרוּ,
אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחְרִישׁ –
וְיָצָא הַקּוֹל
הוּא אָמַר אֶת הַשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ –
גִּלּוּי עֲרָיוֹת
בְּלִי לָדַעַת אֵיזֶה נֵס יְכוֹלָה לְחוֹלֵל
אֲמִירָה בְּהִירָה אַחַת.
וּפִתְאוֹם, בְּהֶרֶף דְּבָרָיו,
הֵבַנּוּ כַּמָּה הָיָה זֶה תָּמִיד
כִּסּוּי עֲרָיוֹת
וְכַמָּה שֶׁקֶט שׁוֹכֵן בַּגִּלּוּי.
וְכָל הַחַיּוֹת שֶׁנָּגְסוּ בִּי בַּלֵּב
הֶחְרִישׁוּ מוּל בִּרְכַּת הָרְאִיָּה
הַפְּקוּחָה מִכֻּלָּן
גִּלּוּי. עֲרָיוֹת. (מתוך: https://www.929.org.il/page/108)

וזה באמת הנושא הכי מושתק, הכי מכוסה שאפשר להעלות על הדעת. 
ועם זאת, הצורך לדבר עליו, ממש קיומי. 
אז הנה, התורה שמה אותו על השולחן: "אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה: אֲנִי, ה’. {ס} עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה: אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. {ס} עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה: עֶרְוַת אָבִיךָ, הִוא. {ס} עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ, אוֹ בַת-אִמֶּךָ, מוֹלֶדֶת בַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ--לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָן". (ויקרא יח' ו-ט)  
התורה ממשיכה לפרט את סוגי הקרבה האסורים, אך למרבה הזוועה יש סוג אחד של קרבה שהיא לא מזכירה: אב ובתו (קרבה זו לא מוזכרת פה וגם לא במקומות הנוספים בתורה בהם מדובר בגילוי עריות). 
היו פרשנים שתרצו זאת בכך שקרבה אסורה זו, מובנת מאליה, אך פרשנים אמיצים בני ימינו טוענים שההתעלמות אינה מקרית ומעידה על איזה תחום לא ברור. 
הבת היא רכושו של האב עד נישואיה, אז הופכת לרכוש של בעלה. אם רכוש, אז עד הסוף: מה בעצם הגבול של השימוש שיכול לעשות האב בבתו?
רק המשנה מתקנת את החוסר הזה: "אלו הן הנשרפין--הבא על אישה ובתה, ובת כוהן; ויש בכלל אישה ובתה—בתו" (משנה סנהדרין, ט' א'), הרבָּה אריאלה גרץ ברטוב (בספר הדרשות "דרישת שלום") טוענת שאם המשנה מבהירה נקודה זו, משמע שחכמי המשנה שמו לב ללקונה בחוק המקראי.
ועכשיו למשכב זכר: "וְאֶת-זָכָר--לֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה: תּוֹעֵבָה, הִוא" (ויקרא יח', כב'). 
כן, כל כך ברור ולא כל כך ניתן לתירוץ או הפרכה, כשגברים מקיימים יחסי מין כדרך שמקיימים עם אשה, זו תועבה שנגזר עליה כרת, כלומר, מוות מידי שמים. 
בעשורים האחרונים חברי הקהילה הגאה הדתיים ואנשי הלכה מתקדמים מחפשים פתרונות הלכתיים לאיסור הזה. אחד מהם, אריאל פיקאר (רב אורתודוכסי!) כתב על הצורך למצוא התרים הלכתיים ליחסים חד מיניים: ..."אתן מבקשות שלא ישפטו אתכן אלא יקבלו אתכן כמות שאתן. לשם כך נדרשת סובלנות וקבלת האחר. אני מבין ומזדהה עם הצורך לחפש במקורותינו את המסר הזה, זהו אתגר גדול אך לעתים צריך להכיר בכך שהמסורת כפי שהגיע אלינו אינה תמיד מתאימה למצב בו אנו חיים ולתודעה שמעצבת את חיינו היום. 
ההבנה הזאת כואבת מאוד, היא פוגעת בתחושת האמון העמוק שיש לנו כאנשים דתיים למסורת שלנו, אך לעתים אין מנוס ממנה." (מצאתי דברים אלה באתר "כמוך", https://www.kamoha.org.il/?p=14850) 
כלומר עם כל הרצון הטוב, צריך לדעת שלא תמיד יש אפשרות לגשר בין ההלכה לערכים שלנו. 
כל אחת/ד ת/יעשה עם זה מה שהיא/הוא מבינ/ה. 
אני בחרתי להכיר בכך (בעצב), להמשיך ללמוד ולהכיר ועם זאת, לדבוק בערכיי.

זהר אופז ליפסקי