title
title
title
title
title
title
title
כל אחד הוא אור קטן
לאסוף את הניצוצות שהתפזרו, את טיפות השמן שנותרו, ולהדליק את האור

"כל האור מזמן הלך לו,
אל תלכי פתאום גם את..."

כשנגמר החורף השחון הקודם, קיווינו לקיץ רגוע, לא חם מדי, כזה שעוברים בשלום ומגיעים איתו לחורף ברוך גשמים. 
התקווה לגבי הקיץ נכזבה. זה היה קיץ של דם ואש, קיץ קשה, שהותיר אותנו חסרי נשימה וחסרי תקווה.
הסתיו הביא לנו את בשורת הבחירות. אולי יש תקווה בבחירות האלה.
אותנו, שעברנו קצת פחות משנתיים עם שר חינוך, שהשאיר אחריו מערכת בטלטלה, זה מבלבל מאד. 
אז מה יביא לנו החורף הזה? הלוואי שבחג החנוכה הבא עלינו לטובה, יהיה היפוך של המגמות.
ככה, לכבוד יום הולדת המאה של איילת השחר, לא מגיע לנו?
אנשים כל כך נחמדים פגשנו במפגשי המחזורים. 
אנשים טובים.
חוויה מיוחדת ללכת בשבילים המוכרים עם אנשים זקנים ואנשים צעירים ולשמוע את הסיפור המשותף שלנו, מזוויות שונות.
מוניתי כמדריכה בחצר הקבוץ, אבל יותר מלהשמיע רציתי לשמוע.
מבין הסיפורים המצחיקים, בצבצה מדי פעם דמעה, צביטה של כאב, תהיה על מה שקרה וצער על מה שאבד.

כל האור מזמן הלך לו, אבל יש כאן כל כך הרבה אור...
ואת הניצוצות שהתפזרו אפשר לאסוף ולחבר מחדש, לאסוף את טיפות השמן ולהבעיר בהן את המנורה שכבתה. 
לתת משמעות חדשה ולא להיכנע לייאוש. 
בחנוכה הזה נדליק הרבה נרות, נציב חנוכיות על אדן החלון, נפרסם את הנס ונזמין אותו אלינו שוב.
כי גם אם "נס לא קרה לנו", די לנו בחורף גשום, בממשלה יציבה, וגם, אם אפשר, מעט יותר אהבה ושלום (סליחה על המתקתקות...)
חג שמח,
זהר אופז-ליפסקי