title
title
title
title
title
title
על זיכרון, נוסטלגיה וקפיצה בזמן

זיכרונות משנים עברו בקיבוץ
דליה יאירי-דולב, הייתה באיילת במסגרת מחנה עבודה של חניכיי התנועה המאוחדת מת"א, בראשית שנות ה-60, או סוף שנות ה-50. כשראתה בעיתון מודעת אבל על פטירתו של יגאל לנדסמן ז"ל, צפו ועלו זיכרונותיה ועל כך היא מספרת...

1 בנובמבר 2018 ·
על זיכרון, נוסטלגיה וקפיצה בזמן.
בבוקר, ברפרוף בעיתון, קפץ לעיני השם יגאל לנדסמן במסגרת שחורה. תלמה? אכן . שמה מופיע בתחתית המודעה. לבי פעם, ועלי השתלט זיכרון. קפץ , מחק ימים ושנים והחזיר אותי באחת לקיץ אחד לפני כששים, כן כששים שנה, למחנה העבודה באיילת השחר, אליו יצאנו עם התנועה המאוחדת. באחת חזרתי להיות הנערה ההיא, במחנה, בחדר הומה מצחוקים וחוויות, שנקטעו כאשר שמענו קולות שירה ונגינה שעלו מרחוק .שירה יפה, שקטה, קוסמת .יצאנו, קבוצה של בנות ,חיפשנו ומצאנו מעגל של מנגנים ושרים , בני הקיבוץ, ועמדנו מהצד. לא התייחסו אלינו לא קראו לנו להצטרף , וכל כך רצינו. לא היה קל, ובכל זאת העזתי לגשת לאחת הבנות שנראתה בגילנו, להציג את עצמי ולשאול אם אפשר לשבת אתם על הדשא. היה קצת מביך. ובכל זאת הרחיבו את המעגל. מילה פה, שאלה שם, מבטים סקרנים, חיוכים , והזמנה לבוא גם למחרת לשיר. מהר באו הקשרים. דיבורים, סיפורים, וכבר ידעתי לקרוא בשמם של אורה ותלמה ואיציק ודן ואבי , ובערב לפני היציאה אל הדשא בחרנו בקפידה מה ללבוש, ודאגנו לחפוף את הראש בשמפו ריחני, ובאוויר היה ריח של נעורים מתפרצים. כמה נפלא היה שברל'ה ועמוס,הבוגרים, קראו לנו בשמותינו... ועזה המיוחדת הסיעה אותנו לג'חולה ...היה גם מי שקרא לנו ''בורגנים'', והבנים "שלנו, מהמחנה, לא אהבו כלל וכלל את מה שקורה...

ויום אחד הייתה התרגשות גדולה כי הבנים ''שלהם'' הבוגרים בשנה, באו לחופשה מקורס טיס. ותלמה הכירה לי את יגאל. שלה. הבחור הכי יפה בעולם. במדי פרח טיס.
''התנחלנו '' בחדרים של חברינו החדשים, וסיפרנו ושמענו וצחקנו , והיו אהבות של קיץ, והאוויר היה מלא בריח שאין כמותו. והרי עבדנו בקטיף ובבציר מארבע בבוקר עד שהחום הנורא הכריע אותנו. ושמחה הכורם לא סיפר לנו שהוא אבא של דן זיו והקשיב לכל הפטפוטים והציונים שנתנו בין היתר גם לבן שלו..... בסוף הקיץ בכינו והתחבקנו והבטחנו אלה לאלה שלעולם... הימים שלאחר מכן היו ימי הכנה לבגרות. כולנו שקועים, לימודים, הדרכה בתנועה, ופה ושם התכתבויות עם חברינו החדשים. כדרך העולם פגו לאיטם אדי הקיץ. המכתבים נעשו דלילים. תלמה המעשית והעניינית צפתה שכך יהיה וכתבה ''היה קיץ נהדר אבל יש לנו חיים כל כך שונים...ואין סיכוי שזה יימשך''.... כן, החיים זרמו. בגרות וצבא ונחל וקיבוץ משלנו, ואהבה ונישואים וילדים , חיים שלמים. זיכרונות, מצטרפים לזיכרונות חדשים יותר וישנים יותר. והנה יום אחד אני מגלה בפייסבוק מישהו בשם אבי קפלן. מנוסח הפוסט שלו עלה בי חשד שהוא אבי מאז... ולא היססתי לחפשו, ואכן. וכאילו לא עברו עשרות השנים האלה, היה מובן מאליו שאפשר לדבר, להיזכר, לשמוע... וכשהכתה בי המודעה על יגאל שאיננו, בלי לחשוב כלל, צלצלתי לאבי לשאול אם לטלפן לתלמה. אם תזכור בכלל מי אני. ואבי עודד, ואני צלצלתי, ותלמה התרגשה ושמחה ובכתה ואני אתה. ואתנו הזיכרונות. מה היה קסמו של אותו קיץ? ..... יגאל יקר. לא נשכח.