title
title
title
title
title
title
סיפורו של "כיסא הסינימה" האיילתי
(נכתב בעקבות תמונה שפורסמה בחידת השבוע השנייה של ספטמבר 2019)
זה סיפורו של הכיסא המתקפל של קיבוץ איילת-השחר, או בשמו העממי המקומי "כיסא סינימה".

אקדים ואומר שחלק מהנכתב כאן הוא פרי מחשבותיי, או השערותיי, אולם רובו נכתב מהיכרותי רבת השנים עם קיבוצי.
בשנים שלפני שיכוני הוותיקים, כלומר לפני שנות החמישים של המאה הקודמת, היו בתי החברים רק חדרים של 4x3 מ'. מזגנים עוד לא הומצאו. בימי הקיץ החמים יצאו החברים אל הדשא לנשום אוויר צח מחוץ לבית. לשם כך היה צורך בכיסאות כלשהם.
מרדכי ענבי, כבר היה נגר וותיק ומנוסה. הוא המציא, או אולי ראה במקום אחר והעתיק, מין כיסא, שאפשר לקפלו ושלא יתפוס מקום בחדר ובקלות רבה אפשר יהיה לפתוח אותו לכל שימוש מחוץ לבית. וכן, גם בבית, לכל אורח מזדמן. אגב, שולחן וכיסא נוספים בקושי רב היו "בחדר", כי ב-12 מטר מרובע אין מקום למיטות, לארון בגדים (לא ארון קיר) וגם לילדים משחקים...
ואיך קיבלה "היצירה המקומית" את הכינוי "כיסא סינימה"?
כילדים, בשנות ה-40 של המאה הקודמת, עוד הספקנו לראות את סרטי הראינוע (ללא קול) של צ'ארלי צ'אפלין, שהיו מוקרנים על הקיר של בית הספר (ללא מסך). זה אותו הבית שהיום נקרא "בית התחביב".
כשהקיבוץ "התעשר" וגם הסרטים הפכו לסרטי קולנוע דוברים עם כיתוב באנגלית "בגוף הסרט", או אז, ניקנתה מסרטה של 8 מ"מ ולידה מין מערכת גלגלית, שעליה מסובב סרט עם התרגום לעברית. את הגלגל היו מסובבים ידנית.
ומי מסובב? כמובן, "היקים" דוברי גרמנית וגם אנגלית. אבל היקים עברו בעת "הפילוג" (ראשית שנות ה-50) לקיבוץ "הגושרים". תפקיד התרגום עבר אז לחומה קולט וכשהיד שלה התעייפה, היה מתנדב אחד מסובב את הגלגל בקצב הדיבור בסרט ובעזרת צעקות הקהל: יותר מהר, או יותר לאט, התקדם התרגום, לא בהכרח בהתאם לכתוביות בגוף הסרט.
השלב הבא היה כבר "באמפיתיאטרון" המקומי, כשהגיעה מכונת ה-16 מ"מ, בתרומת משפחתו של בנטו חן ז"ל. ניבנה חדר מיוחד – חדר המכונה, שקיים עד היום מכוסה בשיחיי מטפס. (בגלגוליו השונים, שימש החדר גם כאטלייה של הציירים רוני ברוק ואליהו זמר).
לא נשכח את המסריטים המיתולוגיים בעלי ידיי הזהב, מפעיליי מכונת ה-8 מ"מ ובעיקר, ה-16 מ"מ, הלא הם אברהמי לביא ז"ל ואחיו הצעיר יובל.
אבל חברים וחברות, הסיפור כאן הוא בעיקרו על "כיסא הסינימה" האיילתי.
חשוב להזכיר שהיה גם תקנון של וועדת חברה, שאולי הוחלט עליו בקלפי והוא זה שקבע מי זכאי לכיסא. כל חבר חדש, חייל שהשתחרר מהצבא וחזר הבייתה, היה מקבל פתק מהנגרייה "בוא לקבל כיסא מתקפל ממרדכי ענבי". התקנון גם קבע מתי כיסא סיים את תפקידו ולא ניתן לתקנו ועל כן בעליו זכאי לכיסא חדש.
כמה מילים על השימוש בכיסאות – הם היו קלים וניידים. שימשו , בעיקר לסרטים, אך היו מגיעים עם החברים שהלכו לבקר אצל ידידים ושכנים. אחרי הכל, צריך שיהיה גם על מה לשבת...
עברו שנים. מרדכי הזדקן והלך לעולמו. העולם נעשה מודרני יותר. הומצאו כיסאות מתקפלים שונים (אחד מהם נראה בתמונה – זר בן "כיסאות הסינימה" המקומיים...).
גם הדירות גדלו ואפילו חברים, אולי, מבקרים פחות אצל חברים אחרים...
הכיסאות הללו נעלמו ואולי, אולי נשארו רק בתמונות ויתכן שגם בארכיון המקומי.
נזכר וסיפר: זהר בר-נץ















מרדכי ענבי בנגרייה