title
title
title
title
title
title
פרשת השבוע - האזינו
פרשת השבוע - האזינו 
תשרי שת"פ 

סוכות - לאסוף את עצמי, לערוך מאזנים, להשלים עם כך שמשהו הסתיים, לסגור, לכבות את האור. 
נכון, כל סיום הוא התחלה של משהו אחר, אבל חג סוכות הוא מסיבת הסיום של השנה, חג האסיף. 
וכמו שאמרתי כבר בעבר, זה חג בו מצווים לשמוח אבל יש בו גם נימה של עצב ואולי אלמלא העצבוביות הזאת, לא צריך היה לצוות לשמוח.  
פרופסור אליעזר שביד מיטיב לתאר את העצב הזה של סגירת המעגל: "ודאי שאסיף היבול מן השדות הוא מאורע משמח. אבל האם זרה לו לגמרי נקודת ההסתכלות של האיש המתיצב בסוף המעגל? צא וראה: האביב עבר, הקיץ חלף, הגיע הסתיו. היבול נאסף, אבל שמחת האביב ורעננותו וגבורת הקיץ - רק הֵדן וזכרונן שמור בשפעת היבול. הוא קיים לפנינו. אבל בלב מפעפעת בכל זאת ההרגשה שהכול חולף, גם הסתיו חולף, גם שפעת היבול. האם יש באמת דבר קיים? לשווא ננסה להכחיש, להתעלם ולדחוק מן התודעה של האדם המבקש לשמוח. במעמד זה של סיום מחזור חיים מחלחלת עצבות נוקבת." (ספר מחזור הזמנים)  
לא רק השנה החקלאית מסתיימת, גם מחזור קריאת התורה. מחזור פרשת השבוע מלווה את הקהילה בכל תהפוכות השנה, סיומו גם הוא מזמן הסתכלות לאחור וסיכום. 
ואכן את הסופיות הזאת, את תחושת הסיום וגם את התחושות שהכל חולף ושלא בטוח שיש טעם, מבטא קהלת בתחילת המגילה שלו: "הֲבֵל הֲבָלִים" הוא אומר "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל." (קהלת א', ב') – והמשמעות היא שהכל בר חלוף ולכן חסר תכלית. מהנקודה הזאת קל להבין מדוע קוראים את מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות. 
האסיף הוא רגע של תהיה עבור האדם, רגע של חשבון נפש, לֶמה שווה כל זה, על מה נהרגתי כל השנה הזאת. 
משורר קהלת מבטא את תחושת הריקנות הזאת במילה "הבל". 
אבל כיון שאי אפשר לצאת ככה לדרך חדשה, לפתוח ככה את השנה, לקראת סופה, מגילת קהלת, בדרכה המורכבת, מציידת אותנו במילים הבאות: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ-זֶה וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים". (קהלת יא', ו') ואמנם המילה הבל תחזור שוב, אבל לפניה נאמר גם שהאדם צריך לפעול בעולם.
ואני מוסיפה - לפעול טוב, איננו יודעים להיכן תפליג ומה תשנה פעולתנו הטובה. 
המילים הללו הן תרופה נגד פסיביות. 
קהלת מוסיף: "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת-הַשָּׁמֶשׁ". (שם, ז') וזו תרופה נגד פסימיות, כמה טוב לפקוח בבקר את העינים אל האור והשמש.  
האסיף הוא גם סיכום, גם השלמה, הוא זמן מתוק של סגירת מעגל וזמן מריר של חשבון נפש ויש בו ניקיון ויש בו תקווה 
וכמה טוב שאפשר לאסוף את המעשים כמו יבול ברכה.
זהר אופז ליפסקי

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.



מילים: איתמר פרת,   לחן: נעמי שמר