title
title
title
title
title
title
גאי"ה בדרכים - והפעם לחולון
גאי"ה בדרכים – והפעם פנינו לחולון
אנשים בגילנו המתקדם החוצים דרומה דרך כביש 6, חייבים עצירת ביניים של חצי שעה לבדיקת מצב השירותים, קפה (ותפילה שלא ישפך בידינו הרועדות), ומשהו קטן לאכול.
משם המשכנו בדרכינו לעיר (ואם) בישראל – חולון.
חולון, שפעם הייתה רק חולות ובית בודד של דודה מרים, הפכה לעיר של תרבות ואמנות, עתירת בניינים רבי קומות (כמדומני הילל הוא שאמר שבכל בית נכנס כל קיבוץ איילת השחר).
תחנה ראשונה - בית הכנסת של העדה השומרונית, קהילה קטנה שחולון אחד משני מרכזיה של העדה.
השומרונים מאמינים שהינם שרידים לעם ישראל, צאצאי שבטי מנשה, אפרים ולוי. הפילוג בינם לבין אחיהם בני יהודה (היהודים) החל בתקופת עלי הכהן, ושיאו היה בתקופת מלכות ישראל ומלכות יהודה, כאשר השומרונים (אז מלכות ישראל) סירבו לקבל את ירושלים כמקום הנבחר, ונשארו דבקים בהר גריזים כמקום הנבחר.

משם פנינו למוזיאון העיצוב, שלדעתי, היווה את גולת הכותרת והעניין בטיול.
זהו המוזיאון הראשון בישראל המתמקד בעיצוב. המוזיאון נחנך בינואר 2010, ומשמש כפלטפורמה הלאומית לייצוג של עיצוב, והצגת עיצוב ישראלי בהקשרו לעיצוב עולמי ולהראות את חשיבות העיצוב במדינה צעירה שמתפתחת.
בניין המוזיאון תוכנן ועוצב על ידי האדריכל והמעצב רון ארד. מעטפת הבניין עשויה פלדה בגוונים אחדים שיוצרה באיטליה. זהו מבנה מרשים של מעגלים המתנשאים מעל הנכנסים למוזיאון אך אינם משרים כובד אלא פתיחות לשמים ומעגליות נעימה, גם שני הספסלים בכניסה מיוחדים בעיצובם.
ביקרנו בתערוכה "אי זוגי" המתמקדת בתהליכי עיצוב ויצירה ומערכות יחסים בין מעצבים תוך שיתוף פעולה והדדיות.
כ"כ ביקרנו בתצוגת עשרות עיצובים של גדג'טים למטבח ולמשרד. שמחתי לפגוש שם את מחדד הגזר שלי וחברים.

בחלק של ביקור בגן הסיפור נשמתי בריזת ים בשדרה.
מה אכלנו שתינו או קנינו בקניון עשוי לעניין אתכם פחות, רק אציין שהמקום היה הומה אדם, השירותים נקיים והיה המון חנויות ובכולן ודאי ישמחו לגהץ לך את כרטיס האשראי.

לבסוף הגענו לקטע כביש שהיה חלק מנתיב השיירות לירושלים בשנים 1947 – 1948, חלק מהנתיב המקובל שונה בשל התקפות הערבים שהתנכלו לשיירות, והגיע עד ראשון לציון, תוך עקיפת כפרים ערביים שבדרך.
ועכשיו משהו אישי. אני משערת שזה היה נתיב השיירה בו נסעה אימי מראשון לציון לעבודתה כאחות מיילדת בבית החולים בלינסון. נסיעה מסוכנת שנמשכה שעות רבות. יום אחד, בנוסף לירי, מיקשו את הדרך והאוטובוס שנסע ראשון בשיירה עלה על מוקש. אבי נקרא לזהות את גופת אימי, שנסעה באוטובוס הראשון, ואז הסתבר שהאוטובוס השני עקף בדרך את הראשון. היו הרבה פצועים ומתים באותו היום. אימי ז"ל המשיכה לעבוד בבית החולים עוד שנים רבות.
חוותה וכתבה: טובה ברוק