title
title
title
title
title
title
אורלי חורין נפרדת מהוראת המוסיקה
סיכום 36 שנות הוראת מוזיקה, נגינה, מקהלות ותזמורות
בבית הספר "מבוא הגליל"

(נקרא במסיבת ראש השנה תש"פ)

אז מה היה לנו:
  •  36 שנות הוראה
  •  40 כיתות
  •  1000 תלמידים

  •  3 כובעים: הוראת מוזיקה ומקהלה, בית הספר המנגן וריכוז, תקשוב.
  •  בית ספר אחד, יחיד ומיוחד - מבוא הגליל.
פטר והזאב, קרנבל החיות, המולדבה, כלי התזמורת, חליל הקסם, תמונות בתערוכה, מכונת הכתיבה ועוד...
שירים שהם גם גאוגרפיה, תנ"ך, היסטוריה, חברה, סיפורים, מורשת קרב, ועוד המון המון נוסטלגיה.
טקסים, מופעים, הצגות וקונצרטים.

ובסוף התהליך, בכיתה ו, כשכל אחד לוקח איתו הביתה את הדפדפת של שיעורי המוזיקה המכילה את כל החומרים מכיתה א (שיר התוכי, זוכרים?) ועוד... 
בשנים האחרונות לימדתי ילדים, ש-25 שנה קודם לכן לימדתי את הוריהם.
כמו כן, עבדתי בצוות, כתף אל כתף, עם מורות שהייתי מורה שלהן.
חוויה מיוחדת!
וכמו בשיר של פניה ברגשטיין:
"גרעינים גרעינים נשאם לבבי / עתה הם עולים וצומחים"
ככה אני פוגשת אותם ברחבי הגליל, במסעדות, בסופר, על המדרכות, ולעיתים אף בתל-אביב ובמקומות אחרים, ושומעת מפיהם סיפורים וחוויות:
  •  תלמידה לשעבר שהייתה בניו יורק, והלכה לראות שָׁם את האופרה "חליל הקסם"...
  •  ותלמיד אחר שקנה לעצמו CD עם ה"מולדבה" כשסיים י"ב...
  •  ותלמיד אחר הלך לאקדמיה למוזיקה בהשפעת העבודה שלי איתו...
  •  ורבים מספרים לי שהם יושבים עם ילדיהם בבית, ושרים איתם מהדפדפת, ככה סתם, או אפילו סביב שולחן השבת.

סיפוק גדול, תענוג צרוף!

אז זהו.
עטפתי הכול בצרור גדול של חוויות וזיכרונות נהדרים, שילוו אותי בכל אשר אפנה.
אני ממשיכה להגיע למבוא הגליל ללמד חלילית, ולהסניף מריח המקום הזה, שהיה לי לבית - כל-כך הרבה שנים.
מוזר לי להגות במו פי את המילים: גמלאית של משרד החינוך...
עוד לא סגורה על מה אני הולכת לעשות כשאהיה גדולה.
מה שבטוח, אצליח סוף סוף להשלים כמה סדרות בנטפליקס, וגם אשמח לחוות מידי פעם... שיעמום ובטלה.
אז שנה טובה שתהיה לכולנו, שנה של סיפוק, צמיחה אישית וקיבוצית
והרבה אהבה וַחֲבֵרוּת.
אורלי חורין