title
title
title
title
title
title
סמדר אונה
האור / נכתב לחנוכה תשע"ח
האור.
האור שבלב
האור שברחוב
והאור שבא כל בוקר אל חלון.
משכים קום, מפזם מנגינת יום חדש,
מאיר את פני היום.

האור,
האור הזה הפורץ כל גבול,
כל מחשבה
וכולו מלא נתינה
אינו רק בשמונת ימי החנוכה
אלא יום יום עם בוא החמה
מעלות הזריחה, הזריחה שבלב
והזריחה המאירה לאחר השקיעה
וכל בוקר שבה אלינו,
לא ממתינה להזמנה,
לא רושמת חיסור בפנקס העבודה.
לתוכנו חודרת,
את דרכנו מאירה, מלאת שפע ונתינה.

ואם רדת השבת שני נרות ייאירוה,
יאירו את התקווה,
הבקשה והנתינה
לכבוד הפרט, העם והאומה
בזרוע רחבה,
מלוא טנא השמחה
בפרי אורות חיי הנתינה.

הבית שלי
 
יש בית אחד אליו נולדתי 
יש בית אחד בו גדלתי, 
יש בית אחד במו ידיי בניתי, 
יש בית אחד השייך רק לי. 
יש בית אחד שאיש לא יוכל לקחת ממני, והבית הזה נושא רק את שמי. 
יש רק בית אחד השומר בתוכו את כל סודותיי, 
יש רק בית אחד עמו אני חולקת את מאוויי, 
יש רק בית אחד המכיל את כולי, 
יש רק בית אחד שהוא רק שלי. 
יש רק בית אחד הנושא את גופי. 
הבית הזה , הוא פשוט א נ י. 
לעיתים נראה לי, שקצת שכחתי איך גרים בבית שלי, 
לעיתים אף נראה שצרעות אחרות הזמינו עצמם לביתי, 
שמישהו אחר, החליט שהוא אחראי על ביתי שלי, על תכולתו, סביבתו ואולי בעצם גם עלי. 
אך בסך הכול, את הבית הזה איש לא יוכל לקחת ממני.
והבית הזה הוא תמיד ולתמיד...
רק הבית שלי.
סמדר, 2003  

מסע בין שבילי היצירה והכתיבה

מסע של אמירה.

                      


מסע אל המדבר הפנימי                                      המסע להשלת המשא

המדבר שדבר לא מדבר                                     בקו אופק בלתי נראה

אך מרחב של התבוננות,                                     בנדנדה בין יובש ושיטפון,

שער לחבוי,                                                         קור וחום,

שדה לתודעה,                                                    בין הר וגיא ובכל נקיק,

נתיב לתובנה,                                                     שומר סוד,

מבע ואושר מאפשר.                                           מצפין תורה.

                                  מסע אל מי המדבר

                                  אל הנביעה.

                                 מסע אל מקום בו הכל נראה כמותם

                                 יד מושיט למרחב התקווה.

                                מסע אל מציאות מלאת אהבה,

                                בשדות הרגש ובכלי הבעה,

                                שכוכבים ממעל את הדרך מתווים לה.

                              

מהי גבורה ?
בימים שילדים התרגלו לחיים תחת מעטפת הגרדים, פז'רים, בין צבע אדום, אזעקות בלתי צפויות, התפוצצויות ושריקות המסתיימות באופן זה או אחר עם כיפת ברזל ובלי כיפת ברזל, ועם יום חדש של עוד פעילות צבאית לסיים עבורם לילות בלי שינה וימים של הטרדה איך לעבור עוד יום בלי פחד ההפגזה ההבאה, כאשר התקשורת רועמת, והחיים הסדירים כבר לא כל כך סדירים, והטרדות היום יום לא מוצאות מנוח מזה המצב בזו התקופה, מצאתי באינטרנט כתבתה של ילדה צעירה על מהי גבורה:                    

מהי גבורה?
אני ילדה רגילה כמו שאר הילדים, רק שאצלי החיים מתחלקים לשניים. אני נאלצת לבקר בבתי חולים ומתמודדת במהלך חיי עם מספר רב של בדיקות וניתוחים. אני מודה בכל רגע בחיי לבורא עולם על השמירה על צוות הרופאים, שהם השליחים שאני פוגשת במהלך חיי. זה לא קל לי בתור ילדה לעבור כל-כך הרבה בדיקות, שחלקן אפילו כואבות. חלקן לא נעימות, אבל דבר אחד אני יודעת, שמי שמאמין לא מפחד ולי, אכן, קרו כמה ניסים, שאפילו כמה רופאים חשבו אחרת ובורא עולם הזכיר לכולם שהוא השומר היחיד.
אני למדתי לקבל את הכל באומץ ובגבורה.
זוהרי לוי ה/2


כתבתה עוררה בי את השאלה שמשחר ימינו כבני אדם, חברה ולאום יחדיו ומשחר יסוד העולם, באמת מהי גבורה ולמי החברה מחלקת אות גבורהועל החיים שמתחלקים לשניים ואיך מתמודדים בין שני החלקים.
לחייל שהציל חבר בשדה הקרב?
לאזרח המתמודד מחרדת המצב והתקופה?
לעשרת אנשי מתנדבי מד"א שהגיעו מניויורק או כל פעילי ההתנדבות בשעת מלחמה זו? וכו'
או לילדה בכתה ה' שעבורה החיים מציבים יום יום מלחמה חדשה, החיה את כל חייה הצעירים בין שני עולמות בלי תקשורת, אינטרפרטציות וחיבוק של ההמון?
בכל אחד מאתנו יש מקום שהוא חופשי, שקט, עוצמתי, צלול, מכיל, אוהב, בכל תנאי מציאות.
מקום זה אינו תלוי במציאות, אפשר לקרוא לו מקום שהוא מחוץ לעולם, מקום שהוא כל כך פנימי, שכל מה שקורה בעולם לא מגיע אליו.
והמקום הזה מאפשר לנו כבני אנוש פתאום לראות שיש לי נשימה, שלמרות הכל אני חי, שהגוף עובד, שהלב פועם, שאני חושב, שאני מרגיש. וכל הדברים האלה, שהרבה פעמים אנחנו לוקחים אותם כמובנים מאליהם ודווקא בזמני מלחמה , מלחמה על גראדים ועם תותחים או מלחמת הקיום היומיומית במאבק על בריאותנו, מאופיינת באיום ההישרדותי והקיומי ו/או באיום על איכות החיים, הופך להיות באופן טבעי הדבר היחידי שמעניין אותנו. ובשעות וימים כאלו לא מעניין אותנו כמה כסף יש לנו בבנק, או אם הוא אוהב אותי או לא אוהב אותי. מה שמעניין אותנו שהחיים נשמרים, שהנשימה מתקיימת, שהגוף ממשיך לעבוד. וברגע שהמצב חוזר להיות בטוח ורגיל, אנחנו שוכחים את זה, וחוזרים לקבל את זה כמובן מאליו.
לראות בכל מצב את הדאגה ההדדית, והעזרה, והתמיכה, ולראות שהחיים הם יקרי ערך ושבריריים, זה האופן הטבעי שמוביל למקום של הודיה על מה שיש . ושלהילחם במה שיש – לא עובד, זה לא עוזר. ואם אני שונא את המלחמה או פוחד ממנה, זה לא הדבר שיגרום לה להיפסק. אלא כך אני משלם מע"מ גם על המלחמה וגם את כל הפחדים וההתנגדות שמתלווה אליה.
וכדי למצוא מה הסיבה ואת המהות השקטה והעוצמתית שנמצאת בתוכנו כבני אנוש פשוט צריכים לא לטעות בזיהוי העצמי שלי כאדם ובו הסוד להתמודדות. וזה כמו הסיפור על גור אריות שננטש וגדל בתוך עדר כבשים. כמובן שהוא היה בטוח שהוא כבש וכשבא שועל הוא פשוט ברח ממנו בפחד היסטרי למרות שהיה יכול לחסל אותו בשניות. וזה קרה פשוט כי הוא לא ידע מי הוא באמת.
ולכן המפתח זה לדעת מי אנו באמת, להאמין בעצמנו, כי מי שלא מאמין בכוח האחד, לא מאמין בעצמו וגם לא באמין באחר. ועד כמה כה עוצמתית התפילה הקטנה '....והעיקר והעיקר לא לפחד...' שבאה ממקום של להאמין ולהביט אל עצמנו ע"פ עשרת כללי הזהויות אותם אנו לכל מקום נושאים עמנו ולהן אנו יום יום, דקה, דקה נותנים באופן מודע ו/או בלתי מודע, תשובות לעצמנו ובאמצעותם אנו מעצבים בעבורנו מי אנחנו באמת ומה עוצמתנו בזכות מי שאנחנו:
1. אני זה העבר שלי .
2. אני זה העתיד שלי.
3. אני זה מה שיש לי .
4. אני זה מה שאחרים חושבים עלי.
5. אני זו הקבוצה לה אני שייך .
6. אני זה ההישגים שלי.
7. אני זה התכונות, הכישרונות והיכולות שלי.
8. אני זה הגוף שלי.
9. אני זה הרגשות שלי.
10. אני זה המחשבות שלי.
וכך גם ילדה החיה בין שני עולמות, בין שגרה לבריאות בין שגרה למלחמה, בין אזעקות והפצצות לשגרת חיי היום יום יודעת מהי גבורה וכוח ההתמודדות במלחמת היום יום ולמי ועל ידי מי ניתנת אות הגבורה.

סמדר אונה. 15.11.2012