title
title
title
title
title
title
הבלתי פורמלי
החינוך הבלתי-פורמלי באיילת
פברואר 2019
מנקודת מבט של המדריך לו יהי בן ארי שגדל בחוץ, אם אפשר לקרוא לזה לגדול...


כשרק הגעתי לקיבוץ, לא כל-כך הבנתי מהו החינוך הבלתי-פורמלי.
מידי פעם קפצו שמות של "מרכזים" שונים: איילם, איילת, צעיר, בוגרת, בינונית, בוגר. שמות שונים, שכמן מתעקשים להחליף את מינם מזכר לנקבה באופן לא סדיר. אפילו, חשבתי אז, שאולי מישהו בחר במכוון ליצור משבר זהות בדורות הטריים. הכינויים האלה הזכירו שמות של ענפים במוסד, כשלכל אחד יש כינוי ציורי, המרמז בעקיפין על איכויותיו. שמות מעורפלים שנועדו לבלבל את הצופה מהצד. ואכן, הייתי מבולבל.
אחרי שנתיים של טירונות בגן חרוב, נראה היה שמערכת החב"פ (ראה גם: "חינוך בלתי פורמלי") ראתה אותי כשר להצטרף לכוחותיה. קיבלתי זימון מהדס צפרוני לראיון מסווג ולאחר מכן עברתי סידרה שח זריקות משונות ומבחני כוח-סבל. נראה שעמדתי בכולם. צרפו אותי לצוות של מרכז "איילים" האגדי, שם קוד לשכבת הגיל של א' - ב'. מדובר בצוות בעל ניסיון רב ושמחתי להיחפף עם כוח שכבר עשה כמה פעילויות.
כשרק הגעתי לקיבוץ, לא ממש הבנתי למה צריך את המערכת הזו. למה שהילדים לא ילכו פשוט הביתה?
הסבירו לי שהחב"פ הוא, למעשה, החינוך שאחרי שעות מערכת החינוך הבסיסית.
משמע, מקום ששכבת הילדים הולכת אליו אחרי שעות בית-הספר כדי... נו? כדי מה?? אז זהו! שרק מבפנים התחלתי להבין.
החברה האנושית היום, נמצאת בסיומו של תהליך מעגלי-אבולוציוני אדיר. תהליך שכלל תחילה התנתקות כוללת ועכשיו נמצא בשלב החזרה הגדולה. זה קורה בניתוק וחזרה לטבע, זה קורה בניתוק וחזרה לחיבור עם הגוף, וזה קורה בניתוק וחזרה לחיבור עם השבט.
בקיבוץ, יותר מכל מקום אחר שפגשתי, יש מנגנונים שנועדו לחזק את חווית השבט, בתוך עידן הגלות והפירוד. החב"פ הוא מנגנון כזה.
בעידן בו הגירוי להישאב לעולמות הוירטואליים הוא תדיר ואדיר, מישהו צריך לווסת מה וכמה. גירויים אלה הם בסך-הכל תוצר לוואי, מתקבל על הדעת, של התפתחות טכנולוגית מבורכת. מחיר שיש לשלם בתמורה לצמר גפן המתוק שכמותו לא הכרנו, והיום הוא המציאות היומיומית שלנו.
מחיר חשוב - שמאלץ אותנו לשוב לעירנות. למודעות.
על מה אני מדבר, לעזאזל? על קהילה. על שיתוף. על הכוח של להיות ביחד. בתור אחד שלא גדל פה, אני מאמין שהחב"פ הוא אחד הדרכים המופלאות של הקיבוץ, לשמר את רצף הגדילה המשותף.
אז מה עושים במערכת החב"פ?
הילדים מגיעים למרכז אחרי בית הספר, כשאת השכבות הצעירות אנו אוספים והגדולים הולכים למרכז בעצמם.
במרכז אנו משלבים בין פעילות חופשית לפעילות מובנית.
אצלנו, ב"איילים" למשל, הצד החופשי הוא בעיקר כדורגל, משחקי בנייה וריקוד. לעומת זאת, הפעילות המובנית יכולה להיות יצירה, לכבוד חג , או אירוע, או סתם לכיף. היא גם יכולה להיות טיול, שיעור יוגה, בישול, מדורה ועוד.
כמובן שהילדים בוחרים בעצמם אם לשחק לבד, או ביחד, כשאת מי שמשחק כל הזמן לבד, אנו מנסים מידי פעם לשלב אל תוך קבוצות קיימות.
התפקיד שלנו הוא, למעשה, מדריכים-משגיחים: לא תמיד נכון להתערב לילד במה שהוא עושה.
הורים חכמים אמרו לי פעם, כשחמאתי להם על ילד הפלא שלהם, שהם בעיקר מנסים לא להפריע לו לגדול.
במצבים מסויימים אנו נסתכל מהצד, נראה איך האינטראקציה בין הילדים זורמת ונתערב רק אם נבין שנוצר צורך בתמיכתנו. אנו בעיקר מנסים לאפשר לילדים להרגיש שהם במקום בטוח ויציב, ועם זאת, גמיש ומקבל. מקום שאפשר להתפתח בו יחד. (א-ה-ל-ן !)
כדי לקבל כלים שונים להדרכה, יוצאים לקורסים וסמינרים בנושאי חינוך, או שעוברים סדנאות והרצאות שנועדו לדייק את העבודה במרכז.
בחודש הקודם נשלחתי לסמינר בנושא יהדות ומגדר. בהתחלה אמרו לנו שזה יהיה מיניות ומגדר, וכולנו התאכזבנו, אבל זה כבר נושא אחר.
בנוסף, הגיעה אל פורום המדריכים ד"ר יעל גרינשטיין-מירובסקי. היא קיימה עמנו מפגש בנושא מוטיבציה, של הילדים כמובן, כי לנו כבר יש.
עכשיו, כשאני כבר מבין מה עושים במרכזים, נשאר לי רק לקוות, שגם אתם כבר הבנתם, ולהמשיך בעשייה.
כי בכל זאת, החב"פ זה איפה שנגמר החינוך הפורמלי, ומתחיל החינוך האיילתי!


לו בן ארי