title
title
title
title
title
title
יום הזיכרון תשעט 2019
יום הזיכרון תשע"ט
(הוקרא בערב יום הזיכרון) 


מאז שהייתי קטנה, אולי מאז שאני זוכרת את עצמי, יום הזיכרון היה היום הכי מפחיד בשנה, הכי מלחיץ והכי מרתיע. מידי שנה הייתי עושה לעצמי מבחני אומץ, לראות ולבדוק איזו משוכה אוכל לעבור הפעם- פעם להגיע לחדר זיכרון עם כל הילדים, פעם להגיע לטקס הערב בחדר אוכל, פעם להגיע לטקס בית הספר, פעם להגיע לבית קברות. כי בטקסים האלה – כל העצב מתפוצץ לי מבפנים ואני כנראה לא מצליחה לשאת אותו. אם להודות על האמת, פעמים רבות, הייתי מוותרת לעצמי, משכנעת את עצמי שאצלנו במשפחה, במילא הזיכרון והעצב נמצאים ביומיום ולא צריך סיבה מיוחדת לציין אותם. אבל אז שוב כועסת על עצמי על הויתור ועל כך שאני לא בסדר ולא מכבדת את המעמד ואת כל הנופלים. והדילמה ממשיכה ומלווה אותי עד היום.
מאז שהייתי קטנה, הבנתי שביום הזה אסור להפריע לאמא, שביום הזה היא עם מיגרנה נוראית, שרק הולכת וגדלה עם השנים. נולדתי לאמא אלמנת צה"ל שהתחתנה בשנית – תקלה לא פשוטה והתמודדות יומיומית. וכאילו לא די בזה, כמה שנים אחר כך הדוד ארז נהרג בתאונת אימונים במטוסו - וזה אגרוף לבטן, ומיד אחרי זה הדוד ספי שנהרג בלבנון - אגרוף נוסף, ושנייה אחרי זה רז, בן הדוד שנהרג בתאונה - כבר אין מקום בבטן לעוד אגרוף. והשנה גם מיכאל המתוק שנפטר בצבא. די אלוהים!
כשהייתי קטנה, לפעמים הייתי משתעשעת ברעיון שאולי המושג "משפחת השכול", בכלל הומצא על המשפחה שלנו.
וכל שנה מחדש, כשמסתיימת חופשת הפסח, כשהשיבולים כבר לא כל כך ירוקות, ומגיע איתן הריח הזה הנעים והעצוב, הריח של סוף האביב, אז כל האגרופים שבבטן מתחילים שוב להלום חזק. הבטן הכל כך רכה הזו, מתכוננת וסופגת בהתחלה את העצב הבלתי נתפס של יום השואה, ומיד כבר מתארגנת אל העצב של השבוע הבא.
והעצב לא מרפה, הוא תופס חזק, הוא לא מוותר. ויום הזיכרון מתקרב. וכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי אם יעמדו לי הכוחות, אם אצליח בכל מבחני האומץ שלי, אם אהיה מספיק חזקה. וכשמגיע היום הזה, אני מתגייסת כולי ורק מתפללת שלא יהיו יותר אגרופים בבטן.

מיכל חרמוני זמיר