title
title
title
title
title
title
title
בריכת השחיה
בכל זאת זה צובט בלב... / ספטמבר 2008

זה התחיל מחלום, או אולי זה בעצם היה רעיון פרוע  של כמה שהשיגעון לדבר, לא הניח להם ובעצמותיהם בער...  ?
להקים באיילת מין כזאת בריכה שצורתה הלא ברורה, 
רק הוכיחה למרות צלו הקטן של הספק, שהיא יכולה להכיל את כולם -
גדול וקטנה, זקן וטף, אידיאולוג, הולך בטל ורוחצת בלי בושה, שאהבו אותה, כמעט מאז זכרו עצמם איילתים לכל דבר ! 
 ואז, כמו שקורה בדרך כלל, 
פשוט חלף לו הזמן ושינויים מהירים, פגמים בלתי תקינים ובלאי שכבר לא נמצא לו ביטוח שיקיף אותו, חרץ את דינה, 
כשברור לכל, שעם כל האהבה האדירה, הסימפתיה וטבעו של הרגל להשתרש, אין כבר דרך חזרה וסופה קרב ובא.

ובכל זאת, בכל זאת...  
כשזה לבסוף קרה, והעבודות החלו והדיבורים על בריכה חדשה לא היו סתם, קשה היה שלא לחוש מן צביטה שכזאת בלב. 
במיוחד כשהגיעו הטרקטורים הגדולים, שוברים ומנתצים, את האימפריה הענקית ששמה הבריכה האיילתית.  
כאילו שלא אכפת, וכלל לא משנה, שפעם היא הייתה הדבר. 
ויושנה הסדוק מספר שפשוט היה נפלא להיות בה. 
לקפוץ אליה, ללא דאגה ממקפצות אבן ענתיקות בלתי תקניות בעליל, או לגלוש לתוכה ממגלשה שאין לה סוף,
לפני שזה הפך אסור בתכלית האיסור!  
והמדרכות החמות החלקלקות עליהן יכולנו לייבש גוף רטוב,
לפני בוא המרצפות המחוספסות,
וקיידרים באים שכיף לשחק אפילו כשכבר מזמן לא ילדים.
ואיך צלילות העומק של 4 מטרים עשו ריחוף של שכרון מעמקים. 
והאוויר, שגם ביום לוהט ומכביד, אפשר היה להרגיש קרירות מלטפת של רוח צפון מזרחית.  
וכשמרוקנים את המים, היה אפשר לעמוד איפה שהכי עמוק ולרוץ ללא חשש אל תוך ליבה.
 אז כן. זה צובט.  
הליקויים, המפגעים, הנזילות והשסתומים הרעועים שבקושי עובדים, לא הצליחו לקלקל לא את יופייה, 
לא את עברה ולא את החוצפה להמשיך לעמוד על תילה! 
אותו מקום שצופה אל העמק, ומרגישים בו אופק, אפילו שרואים גבול.
והשקט הרוגש, כמו גלים, מביא איתו רחש סמוי ולוקח איתו קצת מהרעש.
 ואולי יותר מהכול, זה פשוט בגלל שהיא הייתה הראשונה שלנו.
 ובלי לשים לב היה הפכה אחת מ ש ל נ ו.
 מקורית באמת, מיוחדת להפליא ויפה להדהים, קרובה ליומיום אבל לוקחת אותך הרחק מהשגרה האפורה.
והיא לא פחות מאשר תענוג צרוף של שחרור וחופש,
 נותנת ליהנות ככה סתם, כאילו כלום עם כמה טיפות של לא בדיוק, אבל בערך...
 אח, איזה כיף היה ללכת אליה!
 במיוחד, במיוחד יחפים, כמו פעם.
 אז היי שלום ברכונת.
 ותודה, באמת תודה, על כל השנים יחד.
ת'אמת, אין לך תחליף!
 גם אם החדש נוצץ ועדכני, אין לו ולא יכול להיות לו קמצוץ מהקסם המשובח של חזונו האמיתי והחצוף של האדם הפשוט.  
אז קידמה שמקידמה... 
שינויים ברוח הזמן... 
דור הולך ודור בא. 
וכל סל הקלישאות וערימת הסיבות לא משנים כהוא זה, שבכל זאת זה צובט בלב!