title
title
title
title
title
title
title
גליה לנדסמן

איילת-השחר שלי
(נכתב בראש השנה תשס"ו, 30/10/2005 לחגיגות ה-90 לקיבוץ)

כל כך הרבה פרחים כבר שזרתי לך,
בלא מעט שנות חיי,
וכל כך הרבה כתרים כבר כתרתי לך,
ולא אמרתי די.
מה כל כך אהבתי, אוהבת ואוהב?
חשבתי וחשבתי והכל יצא לי איילתי מעורב:
ראשון מכולם נצנץ הכוכב,
שזוהר כל בוקר כמובן מאליו.
ההרים מסביב, הזריחה, השקיעה,
אולי זה נשמע קלישאה.
בשבילי זו התפאורה של חיי הפנימיים,
זה עיצב אותם ובנה את השקפת עולמי.
המדרכות, הבתים, הנוי, האנשים,
הבריכה, הוואדי, הילדים, הקשישים,
הם, הם הלחם והחמאה, שכל יום על שולחני,
הם, הם הבוקר והלילה טוב שלי, הם השחקנים בחלומי
וככה ביחד - יש פה איזו שפיות ואיזון של השגחה עליונה.
עם כל הבלאגן, ההפרטות והשיטה השונה
ועשרות צעירים כבר מושיטים ידיים לאחוז בלפיד.
איילת-השחר - גם אחרינו - תיהיי לעד ולתמיד.



איילת-השחר - אפריקה
נכתב ב- 1.6.2006

כל בוקר, בדרכי לכולבו, מרכולית, דואר, או מרפאה,
אני באפריקה.
בלי מטוס, בלי דרכון, בלי וויזה,
אין צורך לפשפש בארנק,
אני באפריקה.
ובמו עיני אני זוכה לראות,
דמויות כל כך צבעוניות
עוברות אצלי בבית, על המדרכות,
ואותם שבילי קיבוץ, שנשארו לאחרונה
סדוקים, פרוצים ועזובים, כאילו איבדו כיוון,
מתמלאים בפיזיות יומיומית, ססגונית
ונותנים למקום משמעות וקיום.
כי באותם שבילים שהלכו שושנקה וחייקה,
ליזקה, אלקה וצבי גם,
כשראשם קדח רעיונות לתיקון עולם,
הולך אדללו ממש כמותם.
וכמו שנעל אירופאית, עניבה ותואר
הצליחו ויכלו (במאה הקודמת)
ליתושים לביצות ולחול,
כך יוכלו עכשיו עולי אתיופיה
אף על פי כן, ולמרות הכל.
ובשבתות וחגים
כשהכל עוטה לבן,
הדשאים, הוואדי, ובית הכנסת הקטן -
אני יודעת, שהשכינה כבר כאן.
                 נכתב לחג העצמאות, אייר, תשס"ו



הראשן - הצפרדע - ואני

באביב טיילתי עם ילדי ה"תלתן" לוואדי. לקחנו כוסות פלסטיק וניסינו בחדווה לדוג ראשנים, שבקעו בשפע משרשראות הביצים.
להפתעתנו גילינו, כשהסתכלנו מקרוב, שכל ראשן הוא קצת אחר.
אחד חלק כמו דג, לשני צמח זנב, לשלישי יש גם זנב וגם רגליים.
פתאום ראיתי בצורה כה מוחשית וברורה, מהו תהליך של שינוי ושל התפתחות -
תהליך איטי, שעובר על כל אחד בקצב שלו. ביכולת שלו.
בהמשלה למצבנו - ניסיתי למקם את עצמי ברצף - האם אני כבר צפרדע?
ומה היא אותה צפרדע? אני בכלל רוצה להיות צפרדע?
מה שבטוח - שאני לא רוצה לחיות בביצה.
והמבין יבין.


לראש השנה

כבר אלול מתפייס וכלים הכוחות אל הסוף.
כמו בקרב מאסף מתנפצים אל החוף.
ונדמה שהכל נעשה, שהכל נאמר,
שלא יקרה שום דבר .
רק -
רק בכי של תינוק שנולד,
- התרגשות של בן שש שאת שמו לקרוא למד.
- אהבה ראשונה רגשנית ורוטטת.
- טבעת זהב, לאצבע מושטת,
- חתן וכלה בחיוך ממתיק סוד.
- חייל משתחרר וסטודנט התחיל ללמוד,
- בגד חדש על גוף ענוג מולבש
- משאית עמוסה חביות של דבש
נותנים את הטעם להתחיל מחדש



כשהוואדי גועש באיילת
חורף - 11.1.1980

כשהוואדי גועש באיילת, החקלאים נושמים לרווחה. כשהוואדי גועש באיילת, נוהרים כל החברים והילדים לראות את המחזה הנדיר, ומדמיינים, לרגע, שאלה מפלי הניאגרה.
כשהוואדי גועש בלילה, קשה לדיירי הסביבה להרדם.
הוא סוחף בקצפו אבנים, ענפים ואפילו עוקר עצים.
קשה להאמין איך מעיין כל-כך תמים, שקט וצנוע כל השנה, יכול ככה להתפרץ.
כשהוואדי גועש, אני נזכרת בסיפור העצוב על שני חברים שטבעו בו.
כשהוואדי גועש, יש הרגשה של ברכת אלוהים.
כשהוואדי געש, פגשתי את פנחס בן ארי עם חיוך של אושר על הפנים.
כשהוואדי גועש, אני נזכרת בסיפורי וותיקים, על לפני הרבה, הרבה שנים, שהוא היה מקור החיים ושימש לשתייה, רחצה והשקייה ולמפגש עם הערבים השכנים.
כשהוואדי גועש, זה סימן שירדו כל כך הרבה מילימטרים של גשם וכנראה, תהייה שנה טובה לחקלאים.
הוואדי הגועש הוא חלק מסיפור חייה של איילת-השחר.



איילת שלי
(נכתב לפסטיבל הזמר האיילתי שנערך ביום העצמאות תשל"ג, 1973)



איילת שלי, אהבתי רק אותך
בשנת סופה וסער,
איילת שלי, חייתי רק איתך,
בימי שמחה וצער.

את שנתת לי ללמוד את הכל
ובעצם דבר לא לדעת,
את שידעת על הכל לי למחול,
כשהייתי טיפה מתפרעת.

הוואדי באיילת זורם לו לאיטו
בחורף ובקיץ.
זוגות אוהבים מבקרים אותו,
כשקצת מחניק בבית.

עשרות ילדים נמשכים כמו דבורים
אל המים, המים נכספו.
ריחות של המנטה כל כך משכרים,
שלשם כל כולם נאספו.

איילת שלי, סוחבת על גבך את
50 שנות עמל וכוח.
איילת שלי, הנה את מתפתחת
ברוב תכנון ומוח.

אהבתי את כל בעלי השֹיבה
האומרים לי שלום ערב, ערב.
תודה רק לכם, זו אני שחבה,
כי אתם לי נתתם כל אלה.

איילת שכולך מלאה בילדים,
איילת שוקקת חיים את,
של צעירים רובצים על הדשאים
מפטפטים בנחת.

איילת, שכל חג הוא אצלך עם כל הלב,
וליבך כה נפגע עם כל צער.
איילת, ראי שדרך כוכבך
וממשיך להאיר מידי שחר.

הואדי באיילת-השחר גועש- ינואר 2013 - סרטו של ישי אלף


זוכרים ואוהבים
 נכתב ליום הזיכרון 16.4.2002

 כל שנה, בין ניסן לאייר, דווקא כשהשושנים אדומות
 יותר מתמיד - באים הימים הנוראים - ימי הזיכרון.

 ואז הצער והכאב האישיים, שהתמקמו להם כל ימות השנה,
 ולמדו את כללי המשחק והאיפוק,
 נשברים ופורצים לנהר של כאב ודמעות.
 
דמעות על בנים, על בנים של חברים,
 בני כיתה, בני משק, ועל בנים שהיו מלח הארץ.

 ומתמשך הכאב כבר יותר מ-50 שנה, ואין מזור.

 רק הציבור העוטף ומחבק בחום, והנוער בלבן,
 שזוכר בקדושה - נותנים מעט רוגע.

 לפני שנים שאלתי את הילדים בגן:
"איזה מקום אתם הכי אוהבים במשק"?
 לירן בן החמש ענה לי: "בית הקברות".

 אז נוחו לכם בשלום, במקום הכי יפה.
 כל שנה מצטרפים אליכם גם אבא, או אמא שזכרו אתכם
 עד יומם האחרון, ומלמלו את שמכם בין הזיות להקיץ.

 אל תדאגו! פה, באיילת-השחר, זוכרים אתכם כל שנה,
 בין ניסן ואייר, דווקא, כשהשושנים אדומות יותר מתמיד. 


לזקני איילת-השחר בהצדעה
נכתב בחנוכה תשס"ב 2001

העלים נושרים עכשיו
בסיומו של סתיו,
כל קמט בפנים, בכבוד הרווחתם.
זה לא היה לשווא.

שנות חייכם כשנות הקיבוץ, קצת פחות, קצת יותר,
אבל בגיל כה מופלג, מי בכלל סופר?
בשלמת בטון ומלט הלבשתם את כל הארץ הזו,
כשעל גופכם בגד צנוע ומבט הזוי.

אלבום התמונות כבר מקומט מרוב יושן,
מספר על אש נעורים, עמידות ועל חוסן.
ואותה אש עוברת מדור לדור, כך רואים באלבום,
נכדים ונינים - רוצים גם הם לחלום.
מחפשים את הדרך, מחפשים את האור,
הם רוצים לבדם להחליט ולבחור.

ונכון שקצת חושך והימים מתקצרים,
והדברים עמומים ונראים לא ברורים,
הרי מוכרח לבוא אביב - כך כתוב בספרים.
וממעוף הציפור, ומבט של זקן וילד,
את עדיין כל כך יפה איילת.

אל תצטערו - זה לא היה לשווא
גם אם העלים נושרים עכשיו
בסיומו של סתיו.