title
title
title
title
title
title
title
אראלה שי
מילים כותבות אותי

חשבתי שאני, זו
הכותבת את המילים ?

כמו נחיל נמלים
הן עטות
על החומרים
השפוכים
של חיי.

שודדות,
מעבירות בחריצות
אל בֵּיתן הֶחבוי.

לפעמים אני מעבירה
מים ומטלית,
מוחה
שטח מחיה.

כעבור יומיים
(שעתיים ?)
שוב יגיע
יצור זעיר, סמוי,
מילה, "מילית"
או שתיים,
לוודא
שהשטח פנוי.

מילים
כותבות

אותי.


סַלְעֵי הַחוֹף


 הַיָּם

 הוּא מָקוֹם לַנוּס

 כַּאֲשֶׁר

הַשָּׁמַיִם מִתְקַדְּרִים.

רְעַמִים,

בְּרָקִים חַדִּים

קוֹרְעִים.

 

מִתְקַפֶּלֶת

כְּאוּבָה,

יֵשׁ הלמוּת

ישׁנָה עֲנָוָה.

 

סַלְעֵי הַחוֹף,

לפְסוֹעַ, לַחוּשׁ

חוֹל רָטוֹב,

 

פְּרִיחוֹת,

צְדָפִים,

אֲוִיר

רֵיחוֹת...

 

כְּמוֹ צרִיחוֹת

שׁחַפִים –

לְהִתְפַּלֵּל

אֶל אֱלהִים.



הדמעה

כַּאֲשֶׁר תַגִּיעַ הַדִמְעָה

אַל נָא תִמְחוּ אוֹתָה

אַל תִמְחוּ

אוֹ תִסְתַתְרוּ

 

עִצְרוּ.

בִּדְמָמָה

 

קַבְּלוּ אוֹתָה

בַּקוֹדֶש.

 

הִנֵה בְּרָכָה שְלוּחָה

מִמֶרְחַקִים

מִמַעֲמַקִים

מִלֵב הַקִיוּם,

הַיוֹפִי וְהַכּיעוּר.

 

הָבִּיטוּ בְּעֵינָה

פְּנִינָה,

 

רַחֲצוּ בָּה

 

הַנִיחוּ לָה

לַעֲשׁוֹת אֶת

מְלֶאכֶת הַטִהוּר.

 

 

 

הדחקה 

אמא

מה זה

"דוֹדה" ?

"דוֹד" ?

 

אמא

מה זה

"סַבתַא" ?

"סָבא" ?

 

אמא,

למה

אַת שוֹתֶקֶת ?

 

 

לא בִּתי,

בּוֹאי

אַסַפֵּר לַך אַגָּדָה,

על נסיכָה יָפָה

על גַּן,

האבּיר שאַהָב

ועל ארמוֹן זָהָב.

 

על אֹשֶׁר

 

מעבר להרי החֹשֶך.

      

 

 

 

אין

 שַאָלְתִי

לְשֶם מָה

כּל הַרִקְמָה

שעוֹבֶרֶת

מִדוֹרוֹת קוֹדמִים.

 

הַמַחשָבָה,

הַדִיוּק,

הַלֶב,

הַתִיקוּן הַזָהִיר?

 

כַּאֲשֶר

מָטוֹס אֶחָד

שִכּוֹר.

 

 

 

 ***

 הַנָסִיך חִבֵּק כִּבְשָֹה


 הַנָסִיך הַקָטָן צָחָק.

 

"צַיֵר לי כִּבְשָֹה".

 

צַיֵר לי נָסִיךְ.

 

שוֹשַנָה.

 

שָמַיִם.

 

מָטוֹס.

 

 

הַנָסִיך הַקָטָן גָדָל.

 

קִבֵּל כְּנַפַיִם

 

הַנָסִיך

 

לָקַח חָנִיך.

 

הַיוֹם הוא צוֹחֵק

 

בַּשָמַיִם.

 

 

 

תמונה 

לכל איש יש שם

אבל 

איני יודעת

שמותיכם.

 

 אני הבת

 מביטה בתמונה,

 מבטכם אליי

 ואינכם.

 

 איני מבינה.

 

 זה הסבל

 אשר

 אמא נשאה

 בשתיקה,

 כמכה.

 

 כסלע כביר.

 

 כל כך דומים אתם

 לאמא,

 לאחיי,

 לאחותי

 

 לי.

 

 עיניי  יבשות.

 

 מאמא

 ירשתי

 סלע,

 כאב

 

 ואהבה.

 

 

 

 

 

יעקב ורחל

 

  (לְפָרָשַׁת "וְיֵצֵא", בְּרֵאשִׁית כ"ט)

 

רְאִיתִיךְ לְיַד הַבְּאֵר,

עֶדֶר הַצֹּאן

אחרַיִך נוֹהֵר.

 עֵינַי בעֵינַיִך,


נִפְלָאוֹת.

וְיָדַעְתִּי - אוֹת

לבָאוֹת.

 

בְּבוֹא הַסַּנְוֵורִים

אַל קִּרְבִּי -

כְּהָלוּם רָעַם,

הָאֶבֶן

גָּלַלְתִּי

מִלִּבִּי.

 

 

כָּל חַיַּי

רָחֵל, אֶעֱבדֶך

לֹא רַק שֶבַע,

לוּ גַּם אֶשָּׂא

בִּבְלִי דַּעַת

אֶתְּ לֵאָה אֲחוֹתֶך.

 

וְאֶשָּׂא כְּאֵבֶך,

זעַקְתְּ אֵם...

יפַת הַתֹּאַר, אֲהוּבָה,

 

לִבִּי הַפּוֹעֵם.

 

 

 

 ***

 

שוב אני מבריקה אותה

 

לטֹהר

לזֹהר

מכינה בה

נר ראשון

 חנוכיה


 

מדור לדור

כפקדון

 

קטנה

 

"גביעים משוקדים

כפתור ופרח"

 

ילדוּת,

 

ריח

לביבות וחום של אמא.

 

אחי הצעיר,

דמעה נושרת

נר כבה.

 

תמונת המשפחה,

 

אבא שר

מבטאו הזר

והיקר:

"מעוז צור".

 

 

 

 במדבר דברים

 

 ביובש הזה,

הרוחות,

אבק החול,

 

החודר אל

העיניים,

הפה...

האף,

 עכשיו,


אני חוצבת

בורות

אכזב.

 

פה ושם

כותבת

משוטטת

 - - - אנה...

מגלה

נווה מדבר.

 

אם אינו

פאטה מורגאנה.

 

צצים לפלא

מילים,

דקלים...

ופלג,

לפעמים

מתק התמר.

 

עדר צאן

נותר...

 

לעת ערב,

מתאספים

רועים

לגול

את האבן.

 

 

 

 

בסוף תשרי


  "מתירה

 להתפלל עם עבריינים".

אַת עבריינית

כי אַת לא כמוני

המראֶה

הקומָה

אורח החשיבה

העשיה

החוֹק.

 

ואתה בכלל עבריין

אתה מכוכב

רחוק.

 

ואף על פי כן

אנחנו

מתפללים

עוסקים

שרים

מדברים

מתארגנים

דווקא

 

להקים סוכה!

 

להניח בה בדחילו

 - אתרוג מפואר

- לולב התמר

- בושם ההדס

 - דמעת הערבה

 

כולם מהודרים.

 

אין אחד יכול

ללא האחרים.