title
title
title
title
title
title
מוש הראל
מוש הראל - הסנדלרולוג
יזם צעיר ונמרץ, מתעניין בוותיקים, בשימור ורענון - ומושך בעט.... 



 13.1.2014 
שמעו קטע מטורף: 
בשבוע שעבר הבת שלי חזרה מהבית של סבתא (אמא שלי) והראתה לי בגאווה את המגפיים הורודים שסבתא קנתה לה. 
מבדיקה ראשונית שערכתי, מיד הבחנתי שמדובר במגפיים עשויים חומר דמוי עור בצבע 'ורוד פוקסיה'.
נו מילא - כבר הבנתי מזמן, שלילדה יש פטיש לכל דבר ורוד, ואם סבתא קנתה אז זה בסדר. לא חשוב שזה זוג הנעליים החמישי של הילדה לחורף זה. 
 למחרת הלכנו לבקר אצל סבתא לארוחת ערב. שאלתי אותה לפשר הקניה המיותרת שהרי אנו מאלו הנמנעים מלקנות סתם דברים (למרות שלסבתות מותר לחרוג ממנהגי הורים). 
מה גם, שאני משתדל להקפיד שילדיי הסנדלר שלי ילכו יחפים למען פרויקט החייאת פתגמי השפה העברית.
סבתא שלה - אמא שלי, כולה צחקוקים אומרת לי בגאווה: "אל תדאג, זה עלה לי רק 4.90 שקלים בשוק..." צוחקת... "  
שילמתי חמישה שקלים ואפילו קיבלתי עודף...כמו פטרוזיליה..." מצחיק נכון?!
 יש בזה משהו מרגיע ומשמח לחשוב שזוג מגפיים ורודים מחומר דמוי עור, יעלו כמו 3 לחמניות מהמכולת, כמו כיכר לחם אחיד, שני צרורות פטרוזיליה או קילו עגבניות חממה.
יש!!! המחאה עבדה! ימי הצדק החברתי הגיעו וסופסוף עברנו לצרכנות שפויה! 
ביבי- אין לך למה לנסוע לדאבוס, הסוציאליזם חי ובועט! כל הכבוד לטרכטנברג! שוויון לרוב ומגפיים ורודים לכל פועל!!! 
אבלללללל....   כמו שסבתא שלי היתה אומרת, עם דגש על ה- ל': האומנם יש סיבה למסיבה?

האם עלינו לחגוג את העובדה המפוקפקת, שאפשר לקנות משהו במחיר מצחיק במדינה העצובה הזאת?
 עכשיו בואו נבחן את הנושא מזווית צרכנית אובייקטיבית: נהוג שמרווחי שיווק ומכירה יעמדו על 50% לפחות, כלומר: אם קניתם משהו – תמכרו אותו הלאה בפי שניים (לפחות).
כלומר נעליים שעולות לצרכן 5 שקלים – בטח עולות למוכר שמכר אותם בשוק מקסימום שנים וחצי שקלים ("שתיים וחצי שקל.."). 
המוכר הממוצע האחרון שראיתי בשוק, לא נראה לי כמו מי שיסתדר יותר מידי זמן בסין (פשוט יש שם יותר מידי סינים בעונה הזו בשנה). 
אז סביר להניח, שהוא קנה את זה ממשווק אחר שקנה את הנעליים מהמפעל הסיני בערך בשקל ורבע, או אולי אפילו בשקל וחצי, כי הוא היה לארג' עם ידידו היצרן חובב מרק האיטריות. 
כן כן - סביר להניח שבעל המפעל שמייצר את הנעליים האלו, מכר אותן בשקל וחצי למשווק.
עלות החומרים היא בערך שליש מהמחיר (לא כולל מסים), מה שאומר שהמפעל הרוויח בלחץ שקל אחד, לכל היותר, מכל זוג מגפיים שמכר!
חה חה! ממש מחיר מצחיק!  
עכשיו בואו נחשוב רגע על המפעל. 
אני לא יודע מתי בפעם האחרונה ביקרתם במפעל נעליים, אבל כשאני ביקרתי במפעל כזה, אי שם בקיבוץ נאות מרדכי, 
לא ראיתי שם אף מכונה שמכניסים לה גרגרי פלסטיק בצד אחד ובצד השני היא מפליצה נעליים (אולי רק בקרוקס זה עובד ככה)... 
תתפלאו, אבל במפעל נעליים עובדים גם - נו איך קוראים לזה?! 
הדבר המכאני הזה עם הידיים והקצת שערות על הראש...
אה כן - אנשים.
עכשיו, נגיד שפועל אנושי ממש זריז (לא איטי כמוני) מצליח לדחוק בעצמו ולייצר זוג נעליים שלם בחצי שעה.
גוזר, חותך, מותח ומדביק בזריזות. אין מה לומר - ממש עובד למופת...
ונגיד שהוא עובד רצוף 12 שעות ביום, לא לוקח הפסקות ולוגם את מרק האטריות שלו תוך כדי עבודה (את האגרול הוא לועס בקושי כל סוף שבוע רגע לפני שהוא נופל מהרגליים מרוב עייפות...)
אז ילדים וילדות, כמה זוגות הוא יכין ביום עבודה מלא? נכון- 24 זוגות. 
ועכשיו, ילדים וילדות עוד שאלה: אם המפעל מרוויח שקל על כל זוג נעליים שהוא מוכר, כמה הוא משלם לפועל על כל זוג שיכין??? 
בואו נגזים ונאמר שחג המולד מתארך לו ובעל המפעל הנדיב, שאשתו צדקת שעושה הפרשות חלה ואגרול כל יום שישי, מחליט לתת את כל הרווחים לעובדיו - כמה ירוויח הפועל בסוף החודש?
נכון!!! 24 שקלים שלמים ליום שהם כ-720 ₪ בחודש.
ובינינו, ברור לכם שבעל המפעל בכלל לא נוצרי ואף לא נשוי נכון?!
ממש אפשר להגיד שאת "האגרול" הפועל מקבל כל יום ולא רק פעם בשבוע...  
עכשיו תארו לכם שהפועל הוא אתם. אח"אחות"דוד"דודה"אמא"אבא"סבא"סבתא"בן או הבת שלכם... 
עדיין מצחיק?
תודו שקצת פחות.
אז בפעם הבאה שמציעים לכם נעליים או כל דבר אחר "רק היום בזול בזול" במחיר שמבזה, פוגע ומשפיל את כבוד האדם שעשה אותן - פשוט תגידו - לא!  
בפעם הבאה שאתם קונים משהו, תסתכלו על התווית ותשאלו את עצמכם מי באמת מרוויח ממה שאתם קונים? כמה? למה? איך?
הכי פשוט - קנו תוצרת הארץ! 
גנדי אמר פעם - "היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם..." 
רוצים צדק חברתי? 
צדק חברתי מתחיל פה.




קטע דפוק   /   
כתב וקרא: מוש הראל,  ליווי: תלם חורין
ראש השנה תשע"ג

 נתבקשתי  לכתוב משהו לכבוד ראש השנה,


משהו קליל שקשור להתחלה חדשה או פעם ראשונה כלשהי

הבעיה אצלי היא שאפשר לדעת איפה אתחיל לדבר אבל אם ומתי אסיים – מי יודע...

וזה מה שיצא:

 

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן ואישי

סיפור שלכאורה (ולשם שינוי) - לא ממש קשור לאשתי

אני רוצה לספר לכם על הפעם הראשונה שדפקתי!

כן, כן, תתפלאו אולי לשמוע אבל זה קרה לא מזמן,

הרבה אחרי שהפכתי מילד- לאיש קטן

ושלא תחשבו שיש פה משהו משונה או חס וחלילה גס

כמו שבטח שהבנתם – אני אמנם עיראקי , אבל אחד יחסית מנומס...

עכשיו יש כאלו שאולי ירימו גבות (אצלנו אגב - מרימים רק גבה)

אבל אני מדבר על דפיקה - בלי שום אלמנט השכבה.

מין דפיקה מקרית לא ממש מדויקת – דפיקה שקרתה די מהר

אני מדבר על הפעם הראשונה שדפקתי - בנעל מסמר...

 

אז כמו שקודם אמרתי - זה קרה כמעט בלי ששמתי לב

חצי בלי כוונה - שמחה שמהולה במעט כאב

רציתי להיות כלכלן ובסוף יצא שנהייתי סנדלר

אגב - קראתי פעם סיפור על אחד שבסוף פרש עשיר ומאושר

נכון - היו לו שני גמדים ואישה אחת זקנה

אבל, היי - גם לי יש שני ילדים וחתול אחד שמן שמחרבן בגינה...

 

ובכן, קרה שלפני שנתיים וחצי בבוקר סגריר

התפרקה הסנדלרייה מבלי להזהיר.

הגיעו המזכיר, הגזבר ורכז הבניין

חשבו שאין מה לעשות פה עניין

"נגרד קצת תקציב, נתקן זאת ביחד"

(וכשחיפשו בכיסים - מצאו רק חורים וקדחת...)

אמרו – "אין ברירה צריך מבחוץ לגייס

זה או זה - או שהבית הראשון ילך ויתמוסס"

ומן הון להו ן- גייסנו קצת הון, ישבנו חשבנו ודיברנו המון

איך לעזאזל (?!) תקום לתפארת המקום- הסנדלרייה ב ה' הידיעה- סנדלרייה עם חזון

בהנהלה אמרו - טווווב, המועצה לשימור אמרה - בסדר!

ובסוף אפילו נורית ויתרה על החדר...