title
title
title
title
title
title
להיות בן 70


השנה הגעתי לגיל 70. מטבע הדברים, חושבים יותר על העבר ופחות על העתיד. ההיסטוריה – הכללית והאישית - היא רבת פנים ופירושים, ואילו העתיד הוא אחד.
אנחנו,  דור שגדל "בחינוך המשותף" בשנות ה- 50 וה-60. בית הילדים היה משמעותי עבורנו. 
 בכתות א', ב' ו- ג' היו לנו מטפלות מסורות. הבולטת בהן והמשמעותית עבורי היתה רחל רימוני ז"ל. רחל היתה כמו אמא, דאגה לכל פרט, אפילו עד כדי ניקוי אוזניים וקיצוץ ציפורניים...
אולם, במבט לאחור, אני סבור, שבית ההורים - גם אז - היה יותר חשוב ומשמעותי.
אמנם, ראינו את הורינו רק אחה"צ, אבל בית הורי השפיע והשאיר בי חותם שאני חש בו עד היום.
שני דברים מרכזיים עיצבו את עולמי.
ראשית - אהבת הקריאה. כאשר הייתי מגיע אחה"צ, הייתי מוצא את אבא קורא עיתון יומי ("דבר") או שבועון ("הפועל הצעיר"), או שנתון של אוסף מאמרים שנקרא "ניב הקבוצה".
את אמא הייתי מוצא קוראת ספר. תמיד קוראת רומנים. עד יומה האחרון...
מהם ירשתי את האהבה לקריאה.
אני משלב קריאת עיתון יומי עם ספרי רומנים (פרוזה) מהספרייה.
הדבר השני שרכשתי מהורי הוא אהדה בסיסית לרעיון הקבוץ.
כל ויכוח שהיה מתגלע על הקיבוץ, אמא היתה מסכמת כך: "לוביאנקר אמר "שרעיון הקיבוץ הוא "רעיון גדול" - והוא צדק". 
(לוביאנקר הוא פנחס לבון, יריבו הקשה והמר של בן גוריון בתוך מפא"י. לבון היה המדריך הנערץ על אמא בתנועת הנוער "גורדוניה" בפולין).
מרים - אשתי האהובה ואני - חברי קבוץ איילת השחר.
אמנם הקיבוץ מופרט, ואין בנו שמץ של געגוע אל "השוויון", אבל יש בנו אהדה בסיסית אל רעיון "הערבות ההדדית". 
הערבות ההדדית, אינה טוטאלית כפי שהייתה ב-"קיבוץ הישן", אבל בכל זאת קיימת ומתפקדת...
מוטי תירוש