title
title
title
title
title
title
"הנה מה טוב ומה טעים" בקורונה

מהפירות המתוקים או הבוסריים (אתם תחליטו) ובוודאי הבלתי צפויים, של מגפת הקורונה, הייתה חזרת צעירים בגילאי +20 לקיבוץ.
האוניברסיטה בלמידה מקוונת, מלאי העבודות הצטמצם משמעותית, וכל מי שהיה בחו''ל חזר כלעומת שטס.
כך מצאנו עצמנו לפני שבוע קמים מוקדם בבוקר, קבוצה של כ-10 חבר'ה, מתאספים ליד בית האריזה ומשם יוצאים בטרקטור למטעים לדלל משמשים.
כפי שיכולתם לנחש את ההפסקה הראשונה ניצלנו לקפה של בוקר ולסבב:
'איפה הייתי אמור להיות עכשיו אם לא הייתה קורונה?'.
מדרום אמריקה ועד באר שבע, תל אביב, שביל ישראל ואפילו כפר קרע, כל אחד הגיע מהסיפור שהתחיל לכתוב לעצמו, אבל נאלץ להפסיק לאור המצב.
לחלקנו העבודה במטע היא העבודה הראשונה בחקלאות(!)
אי לכך לוו הימים הראשונים בחשש שמא העבודה תהיה קשה וסזיפית. לשמחתנו, מהר התברר שעם האווירה הנכונה, מוזיקה טובה, ושיחות על כל מה שמעניין, העבודה הופכת להיות, אפילו מהנה. נחזור בהמשך לעניין העיקרי בעבודה, הלא הוא השיחות שבין הדילולים.
מלאכת ה'דילול' - עבודה מונוטונית יחסית,  אבל דורשת איכות על פני כמות, ואפילו מעמידה אותך, מסתבר, מול שאלות פילוסופיות הרות גורל, וטבעו של האדם. מדוע בכלל אנו נדרשים לחסל פרי ולזרוק לרצפה? מסתבר, שכדי שיבשיל פרי גדול ואיכותי יש לעזור לעץ לרכז את מאמציו, על ידי צמצום מספר הפירות על העץ. אילו בני האנוש לא היו מסתכלים על הקנקן אלא מה שיש בתוכו, ייתכן וכל תהליך זה היה נחסך ומאות טונות של פרי היו ניצלים. ככה אנחנו אוכלים עם העיניים יותר מאשר עם הפה.
בכל מקרה, זו העבודה, והיא גם כפי שהסתבר, דורשת מיומנות עם ניסיון עתיר שנים. לפיכך, אייל כרמי, רן רימון ומוטי סונגו מגיעים כל כמה זמן לתת לנו ביקורת בונה ומלמדת. הם גם מקבלים את פנינו בבוקר בבית אריזה, ודואגים לרווחתנו הכללית, ועל כך נודה להם. בצוות התומך, הפעם ברוח ובמאפה – גלי רביד (גם בתפקידה כמש"א), מודים לה על הסיוע בהתארגנות.
נשוב לשיחות שבין הדילולים. גדוד העבודה העברי, בנים ובנות, חוטא ברכילות איילתית טיפוסית, אבל גם מתעלה בשמיעת היסכתים (פודקאסטים) על שירה עברית, על צבא, טיולים בחו"ל, לימודים ומה שבוער במדינה.
מעניין לראות כיצד חיינו, חיי צעירים ב-2020, שלא דמיינו שיעבדו (שוב) בחקלאות בקיבוץ, השתנו באבחת מגפה לטובת חזרה, אולי לשורש, למקום ממנו באנו, ולעבודה שעדיין יש בה משהו כל כך בראשיתי. חמושים במזמרות יוצאים כל בוקר לעבודה, 6 ימים בשבוע (שבת שביתה), בגדי עבודה, עם הזריחה, הרבה זמן לחשוב, להביט על העמק שלנו, על הקיבוץ.
לא קל בשביל כולנו לחזור לקיבוץ, לפעמים מלווה התחושה בתחושת ריגרסיה- חזרה למה שכבר כביכול עברנו, או אפילו בתחושת ה'בוחנים אותי' הידועה של מי שנכנס בשערי חד"א (וזה אומר מי שלא זכה לחיות עם החד"א), ואף על פי כן, כיף שיש לאן לחזור, למקום המוכר והאהוב. נמשיך בכל הכוח לעבוד את אדמתנו הפורייה, ולקוות שהמגפה תסתיים בקרוב.
נברך את כולנו ואת עם ישראל- ''וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מגפה''. ונאמר אמן.
פסח שמח, מגדוד העבודה,
יאיר ליפסקי