title
title
title
title
title
title
title
פזית יהוד נתנאל
הרצל וחיים / מאי 2005

הרקע: חלום של חיים פינטו משדרות, בו הוא נפגש עם בנימין זאב (תיאודור) הרצל

חיים (בהפתעה גמורה): אנ'לא מאמין!!! זה אתה ? הרצל? אצלי בסלון? סחת'יין אחי!

הרצל (בניחותא, מדבר במבטא כבד): כֵּיין. מאז ומעולם טוב הייתי בחלומות..בוודאי לוֹמַדת משפטי הידוע..
חיים (קוטע אותו ומקמט את המצח): כן. כן.עולה לי איזה משהו מהבלגן של שיעורי אזרחות. ת'סלח לי, אבל אף פעם לא הייתי מהחרשנים.
הרצל (מחייך): עונג לי שמוע כי עוד "חורשים" פה...יתרה מזה, רואיתי הכייצד הבניה וסלילת הכבישים, פיתוח אדיר פה עושים.

חיים (מתקרב ומסתכל להרצל בעיניים): בנג'י עיוני, זה לא במדויק מה ש'תה חושב. לקנות בית זול, זה אחול-ש'ילינג יקר. 
בלוקים שמים ערבים או רומנים, כי אף'חד לא רוצה להיות פראייר ולעבוד בשביל גרושים אצל קבלן יהודי 'מעפן'. בכבישים, אח שלי, עם כל הכבוד להם, יש ים פקקים, נהגים חמומי מוח ומל'אן תאונות.
הרצל (בחלחלה): 'הברוך'! איה החזון?? הרי הגינו במחשבתיינו התיישבות ומקלט בטוח לעם היהודי בארץ ישרו אל.

חיים (מניף ידיו בזלזול): חזון שמזון. 'שוף' איפה אני גר! זה עיירת פיתוח פה תיאו, אף'חד לא בא לחור הזה כי בא לו. 
תקעו אותנו ולא היה לאן ללכת או לחזור, אז נשארנו. מפעם לפעם הייתה קצת עבודה, כשהיה זמן שרקנו לבחורות. 
אבל היום, חאלס! השריקות ש'תה שומע זה רקטות קאסם ובמרכז העיר יושבים כל המובטלים. 
לא בטחון ולא בטיח! לא הפנטוזים שלך ולא נעליים!

הרצל (מניח סנטרו בכף ידו להרהור): משונה מיוד. הכל היה נהדר על המרפסת בבזל. 
נשענתי קודימה. השמיים היו כחולים. הנהר בנוחת זרם ונשמע רק קול פכפוך המיים, אשר אזר כוח לחלום על ריכוז יהודים בטריטוריה אחת תחת ריבונות עוצמאית.

חיים (מצחקק): לא יודע מה לקחת שם, אבל היית מנותק לאללה זאביק. אנחנו בינינו לא ממש מסתדרים, השכנים שונאים אותנו בדם. וזה רק על קצה הסכין.

הרצל (מלטף זקנו): חבייר, כוונתך לומר 'על קצה המזלג...'(ממשיך ומרצין) צר לי מיוד שמוע, כי אחר כאלפיים שנים גלות, כינוס היהודים מכל כנפות תבל בארץ אבותיינו לא הביא מזור ושייקט. 
מחל לי אם עדיין איתן אני בדעתי כי "אם תרצו אין זו אגדה".

חיים (מרים קולו וטיפה מתלהט): הרצל, יא חביבי הרצל! 
אנ'לא בטוח שנקלט אצלי כל מה שאמרת, אבל אתה חי בסרט, או אגדה. 
תקרא לזה מה ש'אתה רוצה. 
סכין, מזלג, לא כ'פת לי גם כף לטיגון..
בוא. ת'קרב לחלון ותן מבט על הנוער. מילה שלי! 
פה לכל אחד יש אולר מדוגם, שזה מקרה טוב, או איזה ברטה טעונה ואז אכלת אותה.. 
אתה פה לא נשרד יום עם המשפטי פלפל שלך. 
ת'חושב שמישהו פה ברחוב שמע שהיית שם במקום הזה 'ברזל'?

הרצל (בעצב): אף כי איני יורד סוף דעתך, מייקווה אני מיוד שזוכרים לפחות את תוכנם של דבוֹריי המפולפלים, שהיו בעיקורן סובלנות, הכשרה לטכנולוגי ומדע, וכמובן, מקום שיגן יהודים מאנטישמיות ורדיפות. 
הרגשתי גייאולה ממשמשת תחת אצבעותיי.
לדאבוני הרב, ממש כמו מוישה על הר נבו, יכולתי לראותה טרם הספקתי הגשיימה.

חיים (מנסה לראשונה לעודד ומתעודד גם כן): ת'יודע מה אדוני הנכבד?!
כשאני מקשיב לך, אשכרה, יש שמש קטנה במה ש'תה שר ומתפ'לסף לי.
זה לא נכון שהכל פה חרא. 57 שנה יש לנו מדינה. קצת מג'נונה. אבל שלנו. 
ות'אמת, עם כל הבאסה מסביב, לא חיים כאן במערות. 
ואני? לא מחליף אותה בשום שוויצריה או אמריקה. 
יש פה בשבילי מה שאין בשומ'מקום – נשמה!............   
(מחפש סביבו) הרצל? הרצל? לאן נעלמת עכשיו?! דווקא שאני סבבה אתך במשהו...

ג'קלין אשתו של חיים (מנערת את חיים) : די ! שיגעת אותי. 
כל הלילה התהפכת וקשקשת על הרצל. 
הגיע הזמן שתשלימו...הוא החבר הכי טוב שלך! אפילו שמסתכסכים, זה לא כאילו אומר שאין אהבה... מה'תה אומר שנזמין אותם על האש בעצמאות?

חיים (קורץ לראי מולו): ג'קלין נשמה, חבל על הזמן, זה בהפתעה איך את צודקת, כמעט כמו התותח שת'לבש עליי בחלום, שבגדול אמר - "אם יבוא לכולכם, אין אחד שיכול עליכם..."