title
title
title
title
title
title
מחשבות והפגנות / אסתר קליין

אני לא צרכנית של חדשות, מאז ימי האינתיפאדה בשנות ה- 2000.
הייתי בתיכון והנסיעה באוטובוס לביה"ס הייתה בשעה 7:00 בבוקר, שעת החדשות. הנהג היה משמיע לכולנו את החדשות הקשות כל בוקר, ובאיזשהו שלב שמתי לב שכל בוקר נפתח בזוועות וזה מתיש ומעייף את הנפש.
מאז הבנתי שצריך לצרוך במידה, וממש לא חייבים הכל.
על האונס הנורא באילת שמעתי דרך חברה ששאלתי לשלומה, היא ענתה שרע מאד, אני שאלתי למה והיא ענתה: בגלל הבחורה באילת.
אז כמו שאני יודעת לצרוך חדשות, הלכתי ושאלתי את מי שהיה לידי מה קרה באילת? התשובה: נערה בת 16 נאנסה על ידי 30 גברים שעמדו בתור.

שוק, זעזוע, קשה לי להירגע. ידיעה שאונס ופגיעות מיניות תמיד היו, אבל עכשיו, במדינת ישראל של שנת 2020, לפי חוק – דמנו מותר. ככה אני הבנתי את הקלות שבה גברים הצטרפו למעשה האונס. הם לא סובלים מעודף מוסר, לא מפחדים מהחוק ולא חוששים מסטיגמה או נידוי חברתי.
הפעם היה לי ברור שאני חייבת לצאת מאזור הנוחות שלי, כדי שאוכל להמשיך לחיות עם עצמי. כדי להגיד שאת זה – לא! זה לא עניין של דעה, שאלה של ימין או שמאל, דמוקרטים, אנרכיסטים קפיטליסטים. זה נוגע בקיום הבסיסי והביטחון האישי של כולנו. נשים- נערות- ילדות, וכן, גם בנים- גם להם זה קורה.
ולכל בן- נער- גבר יש איזו ילדה- נערה- אישה- בת שהוא אוהב והוא קרוב אליה והיה רוצה לשמור עליה שדבר כזה או דומה או שונה בחיים לא יקרה לה.

קצת סטטיסטיקה:
אחת מתוך אחת הוטרדה מינית במהלך חייה.
*הטרדה מינית יכולה לכלול הערות ומגע מיניים במסגרת אינטראקציה לא מינית, כמו הטרדות מילוליות או פיזיות בהקשר הגוף והזהות המגדרית (*ויקיפדיה)
אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה.
אחת מכל חמש נשים עוברת אונס.
אחת מכל חמש ילדות עוברת פגיעה מינית.
עד אחת מכל שבע ילדות עוברת גילוי עריות.
עד גיל 12, שיעור הבנים הנפגעים מינית זהה לשיעור הבנות.
(*נתונים כלליים מתוך האתר של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל)

המקרה המזעזע שהיה באילת הוא """הזדמנות""" בשבילנו להרים את הקול על סבל של שנים ארוכות, מימי קדם, כמו שמעידים בסדרה "היהודים הבאים" (*יוטיוב: היהודים באים: לא תאנוס). החל מחוסר נעימות ממילים ומבטים מפשיטים עד לפגיעה ותקיפה מילולית או פיזית. פגיעות שמדווחות ושלא מדווחות ע"י אנשים זרים, מכרים וקרובים. רציתי להפגין, לתמוך, לעשות משהו.
ההפגנות בצמתים בשעות הערב הן לא רלוונטיות לאורח החיים שלי כרגע, אז ניסיתי לחשוב מה כן אפשרי? שמעתי על שביתת הנשים שהתקיימה ביום ראשון בשעה 12:00 בצהריים ורציתי לחבור אליה.
פחדתי, היססתי, ניסיתי לחפש שותפים, מישהי להתייעץ איתה. לצערי ההיענות הייתה נמוכה ואלו שרצו בסוף לא הסתייע להן. ברגע האחרון החלטתי שזה מספיק חשוב כדי שאני לא אוותר ולא אפחד ומקסימום אני אעמוד לבד ברחבה עם שלט – גם זה משהו ובטוח יותר טוב מכלום.
בשבת בבוקר פרסמנו שיש הפגנה ביום ראשון בבוקר ברחבת חדר האוכל נגד אלימות מינית, בעד נשים ובעד מרחב בטוח לכולם.

אז מה עשינו?
תלינו שלטים על המרפסת של חדר האוכל והכנו שלטים להחזיק. הגיעו אימהות עם ילדים, נשים ותיקות מופלאות וכמה גברים גיבורים שתפסנו על הדרך.
ג'ף הגיע לצלם אותנו: עמדנו כולם יחד שנראה כמה שיותר ובגלל שחשוב גם להשמיע קול אז קראנו יחד כמה פעמים "לא זה לא זה לא זה לא זה לא" ו "רוצה להרגיש בטוחה". מבחינתי זה היה אימון במחאה ומעורבות חברתית.
את התמונה שלחנו במקומי ופרסמנו בדף הפייסבוק "איילתים". קיבלנו מספר נאה של לייקים וכמה חיזוקים בהודעות אישיות לטלפון שלי, ותודה לתומכים והמחזקים.

מה המשמעות של זה?
אז קודם כל פגיעות מיניות יש בכל מקום לצערנו. זה לא רלוונטי רק בבית ראש הממשלה ולכן יש טעם להפגין בתוך הקיבוץ ממש, להעביר מסר למי שחשב פעם שזה חלק מהתרבות (הערות גסות צביטה בתחת וכד') ויותר חשוב מזה מסר לילדים ולבני הנוער מה אנחנו מצפים ומצפות מהם. לאיזה עולם הם גדלים? לתת להם תקווה שאכפת לנו, שחיים של נערה הם דבר יקר, הגוף שלה, הנפש שלה, המיניות שלה היא יקרה וחשובה ואנחנו לא ניתן לפגוע בה. אנחנו כאן גם לשמור על הנערים על הגוף ,הנפש והמיניות שלהם, שלא יהיו פוגעניים ואלימים כדי שגם הם יוכלו לזכות לזוגיות אהבה ומיניות בריאה כשלצידן נשים בריאות.
בעייני רוחי ההפגנה הבאה היא אירוע יותר גדול ומושקע, מאורגן על ידי תרבות א.ה. בשיתוף והובלה של הבינונית והבוגרת, כשלפחות חצי מתושבי הקיבוץ באים להשתתף. צריך לקיים אירוע/הפגנה פעם בשבוע בשנה הקרובה בעניין הבקשה למרחב בטוח ומיניות בריאה. להגיד לא זה לא מספיק, צריך גם להסביר מה כן – בעולם מתוקן אנחנו יכולים לדבר על איך יוצרים יחסים תקינים ומכבדים, איך מתקשרים ומדברים, משמיעים קול ומקשיבים למי שמולנו.
צריך התמדה, זהו קול הנשים שחייב להישמע.

אני מקיפה את עצמי בנשים שמשמיעות את קולן, שהקימו עמותות, שחיבקו תינוקות, שפתחו גן דו-לשוני, הקימו קבוצות תמיכה ומעגלי נשים, שחוקרות מיניות, חוקרות את המחזוריות הנשית, מקימות את אמ"ן – אדמת מרפא נשית קהילת מרפא לנפגעות אלימות מינית המתמודדות עם פוסט טראומה ועוד. המעגלים האלה מחזקים ונותנים כוחות ללכת בדרך שנראית לי נכונה.

ברוח התקופה של שינויים ומחאות –
זה מביך, זה לא נוח ולרובנו לא מוכר, אבל זה הזמן ללמוד להיות מעורבים חברתית.
לא לפחד לעשות טוב, להביע דעה, להתאמן בהפגנה, במחאה, בתפילה, בתקווה ובאמונה שאפשר לשנות, שהמאמץ שלנו שווה, וששינוי יכול לקרות.
מי ייתן!