title
title
title
title
title
title
סיפור מקומי על ה"חצרנות" של פעם
זיכרון נחמד על  ה"חצרנות" של פעם...
ענף החצרנות היה ענף לוגיסטי חשוב ביותר בעבר הרחוק. 
אחד מהחצרנים היה דמות מיוחדת. איש ערירי, בשם פנחס היינספורטר. 
בין תפקידיו כחצרן, היה מחלק בלוקים קרח לזקנים (מקררים חשמליים לא היו אז..). 
הוא היה עובר על שביל הפרסה עם העגלה הרתומה לפרידה, ושואג בקול אדיר ובמבטא ייקי (גרמני) כבד: ״קרח בשביל תרח״! ה״חברה״ היו רצים ומתחרים בינם מי מגיע ראשון..
היה לו לפנחס סגנון דיבור משלו, וכשהיה מדבר אל הפרידות, היה בעיקר מקלל אותן, במשפט ארוך מאוד.(כי פרידות, מטבען, אינן יצור נוח מזג לכשעצמן).  
המשפט היה מורכב מיידיש, גרמנית, וקצת עברית. אני ״זכיתי״ לשמוע את פנחס פעם אחת בביצוע חי של הקללה הזו, ונפלתי על הרצפה מצחוק. 
זה קרה כשעזרתי לרתום את הפרידה לעגלה, ופנחס במקרה עבר ליד. הוא כבר לא עבד אז כחצרן, אך היה חייב כנראה לתקשר עם הבהמה)...
אינני יכול לשחזר את המשפט כולו, רק את סיומו, שנגמר ב:״מיט א׳פוילישה שימחה קופ״, שתרגומו הוא : ״עם ראש פולני של שמחה״ ...
היה לו לפנחס ריב תמידי עם הפולנים, שהיו אז ״אוכלים ייקה" לארוחת הבוקר...
נזכר וסיפר: אלי רוזנברג