title
title
title
title
title
title
יומני צח"י / נובמבר 2020
יום רביעי 4.11.20, יום ההולדת של נועה שלי. כל היום חשבתי עליה איך היא נולדה יפה וצהובה כמו אפרוח ועם עיניים כחולות כחולות של ים. שלחתי עציץ עם רקפות וקיוויתי שמרדכי (כן השם של החבר שלה זה מרדכי) יעשה לה משהו לכבוד יום ההולדת.
 בכל זאת זמן קורונה אי אפשר לצאת ואי אפשר להיפגש ואי אפשר כלום, מעצבן...

השעה 19:00 אני בשיחה עם מחנכת כיתה א' ששואלת מה לעשות אם ילד שלא נרשם להזנה. תוך כדי אני רואה שיש שיחה ממתינה מניר, יו"ר צח"י,.
מסיימת את השיחה מהר כדי שאוכל לחזור אליו. הוא הרי לא מתקשר סתם.
בטח קרה משהו.
ניר מתחיל את השיחה בצורה מאוד דרמטית: "אילנה, יש לנו מאומת"
אני מתיישבת ושואלת את עצמי למה הוא מתכוון? מה זה מאומת? מה הוא רוצה ממני? הוא ממשיך בקולו המרגיע משהו (נחמן שי האיילתי) - יש לנו מאומת אחד הוא אומר, אני שולח לך רשימה של מבודדים. 
מחר תתחילי לעשות טלפונים. חייבים לקטוע את שרשרת ההדבקה.
בערב יום חמישי כבר יש שני מאומתים, ובשישי לפנות בוקר כבר שלושה מאומתים. אני מתחילה להבין שיש פה אירוע בקנה מידה היסטורי מבחינת איילת השחר. מה שחששנו ממנו כבר כמעט שנה, קורה כאן ועכשיו.

אבל זה בוקר יום שישי, והחייל שלי צריך להגיע הביתה, אחרי שסיים קורס מכי"ם, וצריך לנקות את הבית ולבשל שיהיה לו מה לאכול כי הוא בטח מאוד רעב. ויש עוד ילד מכיתה א' שלא נרשם להזנה.
אך אין ברירה! חירום. זה הכי חשוב עכשיו.
ולמעשה, הבית הרי כבר נקי, תמיד נקי, והחייל שלי יאכל מה שיש במקרר, כי הוא בצבא והוא יודע שכשרעבים אוכלים מה שיש. 
ויש לי אתה דנה בוזגלו (צוריאל, אבל אני לא רוצה לעצבן את מיקי), אז נחלק את הרשימה בינינו וכל אחת תתקשר לחלק מהמבודדים, יש לנו את קהילת איילת השחר ונסתדר, כל מי שאפנה אליו יגיד כן והכל יהיה בסדר.
וכך היה.
התקשרנו לכל מי שהיה צריך, ווידאנו שעשה בדיקה וחזר לבידוד, לכולם יש אנשי קשר, וכל מי שלא היה לו איש קשר מייד חיברנו לו מתנדבת אמיצה ונהדרת.
בשבת כבר היינו עם חמישה מאומתים, אבל גם עם המון שליליים לקורונה והרבה, הרבה יותר חיוביים בלב.
עבר שבוע.
המבודדים משתחררים מהבידוד וחוזרים לחיים.

איחולי בריאות לחולים ולכולנו,
תודה לכל המתגייסים והמסייעים.
נקווה שזאת הפעם האחרונה שבה נצטרך להתמודד עם מצב כזה.
אילנה סונגו