title
title
title
title
title
title
שעת אכזבה (וכעס)
















בתגובה לכתבה שהופיעה בעיתון "הארץ", כותבת בפייסבוק "האיילתים" זהר אופז-ליפסקי: (28.11.2020)

 

"ברשימת דעה ב"הארץ" כתבו על יעקבי ויידנפלד. מזמן לא חשתי תערובת כזו של עצב עמוק וגאווה".

 

בתגובה לזהר א-ל כותב עמיר שי:

 

זוהר, היית ילדה אז, שאר המגיבים מבוגרים יותר, כך שמן הסתם זוכרים יותר ואולי אף היו מגוייסים והשתתפו בקרבות.

המלחמה הייתה נוראה (איזו מלחמה אינה כזו?). כמי שנולד שלוש שנים לאחר המלחמה, "זכיתי" לשמוע רק מספר - 2656. מה אומר לי המספר? כלום.

הלוחמים של אז, אלו שזכו לחזור הביתה שתקו.

מי אתם? מה עברתם במלחמה? איזה נערים הייתם לפני? את מי אהבתם? כל אלה שאלות ששכחנו לשאול את הורינו, כי לא היה לנו סיפור המסגרת.

בת כיתתך ואחותי רזיה צרפתי, לראשונה סיפרה לי את חלקי הזיכרון שלה - שעת צהרים מנומנמת של יום כיפור ומיגים יורדים על הקיבוץ, "בומים" נשמעים, ואבא מריץ אותה למקלט, ואת השהייה במקלטים.

ואמא סיפרה, לאחר הפצרות, שאבא גויס לשירות בסיני ובשוך הקרבות הוצב בגולן.

הדור של אחרי המלחמה גדל בצבעים, את הסיפור של יעקב ושאר הפרחים הקטופים של הקיבוץ שמעתי פעם בשנה בחדר אוכל עם משפחות בוכיות ותמונות בשחור לבן - תמיד.

והנה סיפורו של יעקב מבעד לסיפורי חבריו הלוחמים. זכיתי לדעת משהו עליו וגם על אבי שלא סיפר. זכיתי לדעת שתבדל"א, על אחותי. הסדרה אולי אינה מדוייקת, יש שטוענים שכל קשר למציאות מקרי, 

אבל היא מעלה שאלות והתעניינות בקרב הדור הצעיר (שחלקו אזכיר כבר בגיל נושק ל-50). מגיע לכם לספר את הסיפור שלכם.

מגיע לדור שלנו לשמוע. הגיע הזמן שהמלחמה הזו תקבל את הצבע שלה, גם אם היא השאירה חותם קשה של שחור ולבן.

 

עוד רבים הגיבו על הכתבה. נראה כי המלחמה הזאת השאירה "פצע פתוח" בזיכרון הלוחמים ואלה שחוו אותה, גם כאשר לא לחמו.