title
title
title
title
title
title
מעשה בגניבת אופניים שהביאני עד לירושלים

היה היה מעשה שהתחיל כשאחי הגדול היה רפתן צעיר, ומה תעשו עם הממון שלאט לאט נצבר בתוך החזיר? נקנה אופניים!
כך עלו על הקרקע אופניים specialized אדומות קלות, מיוחדות, ומקצועיות.
פעם, גרנו ממש בסמוך למרכז קליטה, והיחסים עם השכנים לא היו בתקשורת ישירה. האופניים שלנו נהיו כאופניים להשאלה...
וגורה, כלבתנו הזקנה, הייתה שונאת ידועה, והייתה נובחת על כל עולה לקליטה.
על מסיבת י"ב (2014) של קבוצתי "אשכולית", הייתה ביקורת רבה, הצגנו את האתיופים גונבים אופניים, ואמרו לנו: "זו גזענות טהורה". ההצגה בשם 'זוהי חצור' הפכה לשיחת היום, אבל לא הבינו שהו הייתה ביקורת, כמו ב'זוהי' סדום'. באיילת בגלגולה הקדום היה מרכז קליטה, והנה היום נבנה ארמון תפארת ממש כמו בראשיתה.
 
הן עברו מישורים והרים, חורפים וקיציים והנה מלאו לאופניים האדומות 14 אביבים. אחי כבר קנה מאז חדשות, והן, שכבו במתקן אופניים בודדות.

ובוקר אחד עברתי לירושלים, ומה הכי חשוב? אופניים! אין ברירה צריך להתנייד ממקום אחד לאחר– ניקח את האופניים הטובות ביותר- כך התגלגלו מהעמק להר, מהקיבוץ לשכונה האופניים האדומות היישר- לקטמונה.
עברו מספר שבועות והשכנים נאים, "ממש כמו קיבוץ רק בעיר" חשבתי בלי להתאים. כך כקיבוצניק תמים, השארתי את האופניים לא קשורות, בירושלים לא מסתובבות פרות, אבל יש, מסתבר הרבה ח**ות. ולא סתם, הם צדיקים במיוחד בערב שבת, הלכתי לאכול אצל חברה שגרה בשכונת פת. חוזר שבע ושבע רצון והאופניים איך לא? נשאלו לחומד לצון.
כך נעלמו האופניים האדומות לעולמים, אך זהו רק החלק המַטְרִים.

חזרתי לקיבוץ לסוף שבוע נחמד בחיק הקן – שולח ב"מקומי": מחפש אופניים יד 2 או הרוסות. מקסימום אתקן. וזאת ההזדמנות להודות לסיגל ששון על התרומה, ותיכף תגלו עד כמה הייתה גדולה!
הלוך הלכתי לביתה של סיגל, להביא את האופניים.
והנה ממש ליד הסנדלריה עוצר לידי רכב לבן ומסתבר, הוא לירושלים!
ברכב, 3 בנות: הנהגת ו2 בנות ממוצא אתיופי
''הי, אתה יודע איפה המרכז קליטה?"
''מה אתן מחפשות שם?''
''גרנו שם פעם..." מצביעות אחת על השנייה שתי הבנות...
חצי בהתלהבות, חצי במבוכה.
''המרכז קליטה הרוס ובונים במקומו מלון. כאילו, פעם היה שם מלון, לפני המרכז קליטה, ועכשיו שוב מחדשים את המלון" מתנצל על הבורגנות הקיבוצית. "מאיפה אתן?''
''ירושלים''
''וואלה! אני לומד בירושלים. רגע מה אתן עושות פה?''
"באנו לטייל, והרבה זמן רצינו להגיע לאיילת השחר, ופתאום זָרַם"
השקיעה הייתה בשיאה, ואני מופתע ושמח מכפל המציאה!
''אז תסעו למרכז קליטה, ויש גם את הוואדי שממש יפה, אבל עוד מעט חושך אז תזדרזו, ואחר כך תבואו לקפה ועוגה אצלנו בבית!"
וכך היה. הבנות הגיעו לתה ועוגה בבית הורי, סיפרו את סיפורן וסיפור משפחתן, ואיך הן חוו את הקיבוץ כקטנות. מסתבר שזוכרות לטובה ואפילו הספיקו להשלים עם גורה.
סוף טוב הכל טוב - האופניים החדשות מועמסות על הרכב של הבנות, יצאנו לבירתנו הקדושה, אני זכיתי לחברות חדשות וככה באה לסופה המעשייה.
כתב: יאיר ליפסקי