title
title
title
title
title
title
איפה לנו
ה"לינות" בַּיְשָנוֹת: מתי לָנוּ היכן? / יוסף חרמוני
ביומן איילת האחרון (30.1.2015) גרסה נועה כי נראה ש - "בסך הכל יַשְנוּ בלינה המשותפת בגיל הרך, 36 מתוך 100 שנות (איילת השחר)".
ובכן, נועה שכנתי החרוצה, טעות בידך.
להלן, מרבית האמת והדיוק: הלינה המשותפת בניג'מת א-סובח לא החלה בשנת 1940, אלא כעשר שנים לפני כן. עמוס צפרוני (יליד 1930) מעיד כי ישן בשנותיו הראשונות (בית תינוקות, גנון, גן) בבתי הילדים. נטע כנעני, כיום בהגושרים, בן המחזור השני (ילידי 1927-28) מעיד כי רק בקצה הנעורים טעמו הוא ובני שני המחזורים הראשונים את הלינה המשותפת. אלא שאחותו, נֶמָה סלע-כנעני (ילידת 1933) ובני גילה, כבר לנו את לילותיהם בגנון ובגן. שלום ישראלי (יליד 1936) מעיד כי מחזורו היה הראשון שֶחוָה לינה המשותפת מינקות ועד סיום בית הספר.
נֶמָה - חברת הגושרים כיום, כאחיה נטע - מבהירה: באיילת, נהגה שיטת הלינה של עין חרוד, בערך משנת 1930. על פי שיטת עין חרוד, עד סוף הגן בילו הילדים את לילותיהם במסגרת לינה משותפת. זאת, כיון שכפעוטות לא ניתן היה לשכנם עם הוריהם בַּדברים המשונים שנקראו חדרים, אשר רובם היה עשוי דיקט או בד או מחצלת. רק בגיל ביה"ס הועברו הילדים לישון בחדרי הוריהם. על כך מוסיף שלום, כי ההחלטה לאמץ את שיטת עין חרוד אכן התקבלה מתי שהוא בראשית שנות השלושים. אמו של שלום, שחורה, נמנתה על הצוות שבחר בדרך זו.
אלא שלא ניתן היה ליישמה במלואה, עקב העדר מבנים מתאימים ללינתם המשותפת של התינוקות, הפעוטות וגילאי הגן.
ואני מוסיף: זו, מן הסתם, הסיבה ללחצם של ההורים להעביר את ילדיהם ללינה המשותפת, ל"לינות", עוד בסוף שנות השלושים. על תחינת ההורים הנואשת מדווח קטע הארכיון שהביאה נועה. חדרי ההורים היו קטנים מכדי להלין בהם יותר מילד אחד, אף שבאין ברירה עשו זאת. יש להעיר כי לעתים אף שוכנו הוריהם הזקנים של החברים בצוותא חדא של חדר אחד, עם בניהם ונכדיהם.

והנה סיפור קיבוצי יחידאי: בסוף שנות השלושים קובצו כשנים-עשר ילדים, ילידי השנים 1929-1930, ללינה משותפת בשני החדרים האמצעיים ב"בית השמיני". זאת, כאשר בשני חדריו הקיצוניים של הבית התגוררו שתי משפחות: צפרוני וכנעני.
נסכם: הלינה המשותפת נהגה באיילת לפחות מאז 1930. אלא שהיתה זו לינה משותפת תלוית גיל: מינקות ועד תום תקופת הגן. הלינה המשותפת המלאה החלה ב-1936. אלא שגם אחר כך היו מחזורים אשר לנו חלק משנותיהם בבתי ההורים. המהלך כולו היה תלוי אילוצים כלכליים, שאכפו על האיילתים מעבָר איטי ללינה המשותפת, באיחור מכאיב.
ב-46 מתוך 92 שנות הימצאות ילדים באיילת, נהגה כאן לינה משותפת, חלקית או מלאה. שיטה זו של לינת-ילדים, באה לאוויר העולם האיילתי ביסורים ובשלבים. כך - כניתוקו האיטי והמכאיב של פלסטר - גם עברה מן העולם. גוויעתה האיטית, באיילת, ארעה יותר מארבעה עשורים לאחר שנולדה כאן.
הלינה המשותפת, הדרך המשונה הזו, היתה הכרח בזמנה.
נאמר כך: זוהי שיטה שנולדה בצוק העתים, בלידת עכוז, ולאחר שבאה לעולם עטתה על עצמה מעיל אידיאולוגי. עשרות שנים אחר כך, באיחור מיותר, קרסה.
היא קרסה, כיון שלא היה צידוק אמיתי להימשכותה.
תהא מנוחתה עדן. כילד, אהבתיה.