title
title
title
title
title
title
סיפורם של "חלונות השבת" בשנות ה-80
 תקופת חלונות השבת ומשקע החוויות "המזקקות" שנותרו בזיכרוני...
 להכין חלון שבת גילם בשבילי, כעין "אוצר חבוי" שהזדמן לו לצאת לאור. הרי חוץ מציון כותרת הנושא, לא היה לי כלום בשטח רק כעין שאיפה רוחנית , לעמוד במשימה. 
הייתי צריכה לגייס, באופן עצמאי: דמיון רב-גוני, כושר המצאה פיזי ונפשי, חוש לאסתטיקה, לדיוק, למשמעות. ידיים מאומנו בפעילות יצירתית, גמישות, מסירות אין קץ למשימה, סובלנות וסבלנות. 
 כל אלה לא היו כתובים בחלון הריק שעמד מול עיניי. רק צמחו בליבי ובמוחי, בעקבות ההחלטה לקבל על עצמי את המשימה, (בטרום-לידה כביכול) 
 והנה, כמעשה קסם ובמאמץ פיזי ונפשי, כל הנקודות חברו יחד והלבישו "עור וגידים" את החלון הריק במשמעות ובתוכן שמלאו את נפשי בסיפוק רב. 
 כל התנסות בחלון שבת הוסיפה לי כעין נאמנות לעצמי וחיזקה בי את היכולת היצירתית. המאמץ היה שווה וההתגייסות למשימה כעין זו, הפכה לחוויה בונה ומעשירה, בלי משים... 
 נושא השורשים של בתי שושן, לקראת חגיגת הבר-מצווה של כיתתה נגע ללבי במיוחד ואז, הודות לניסיוני מבית הספר בהגדלת מפות, לפי קנה מידה, הגדלתי את מפת העולם בדגש על הארצות הרלבנטיות למוצא השורשים של כל אחד מילדי הכיתה. 
הרגשתי סיפוק רב מתוצאת העיצוב המוצלח שתאם במיוחד את כוונת הנושא ואת המשמעות החגיגית והמסורתית שהשתקפה לפתע, לפי בחירתי.. 
 לא זכור לי מתי ולמה הפסקתי עם חלונות השבת אבל בארכיון הגניזות של זכרוני, הם תופסים מקום נעים, מאתגר ומכובד. 
 אני מרגישה, כעין חובה, להודות לכרמלה שהייתה היוזמת של החלונות האלה, בהיותה מרכזת ועדת התרבות, דאז. בלי האמונה שלה ביכולותיי, לא הייתי מעיזה לקחת על עצמי משימות מחייבות שכאלה. 
 אסתר סער (בסך הכול, אוהבת ליצור)

כותבת כרמלה ברנץ, יוזמת ה"חלונות":

באמצע שנות ה-80 במשך כמה שנים, כאשר עדיין קיימנו קבלת שבת כל ערב שבת, היינו מלווים את ההתכנסות בחדר האוכל באיזכור ויזואלי של השבוע החולף: אירועים מקומיים וגם התייחסות למתרחש בארץ, לחגים, למועדים ולעונות. על הקיר הדרומי של חדר האוכל הוצבה ויטרינה ששימשה כ"חלון שבת". הוא היה ממוסגר בזכוכית, על מנת למנוע פגיעה בעיצוב. המעצבת הראשית של חלון השבת הייתה אסתר סער, שנרתמה לנושא במלוא כישוריה ואהבתה. את מירב החלונות צילם זהר בר-נץ ובכך הונצחה תקופה של מיזם תרבותי-ייחודי ומקומי, שנפרש במשך שנים לא מעטות.


ומוסיפה אורלי חורין, עורכת "ציר הזמן - סיפור מקומי":

מבקשת לציין, שהמנהג התחיל עוד לפני שהיה תלוי החלון ה"רשמי" (הוויטרינה) - המוצגים היו פרושים ותלויים הן על הקיר באזור זה והן על לוחות המודעות. הוויטרינה שנבנתה ענתה על הצורך שכבר היה קיים לתחום את התצוגה ולתת לה מקום ראוי ומכבד.

הצילומים "בציר הזמן - סיפור מקומי" אינם מתעדים את כל החלונות, וגם לא לאורך כל התקופה בה הם פעלו.

הרבה מאד אנשים מהציבור היו שותפים לעיצוב החלונות - הן מהצוות הקבוע והן אנשים מהציבור הרחה.

העיצובים משכו את העין והלב והאנשים נגשו להתבונן בהם, להתפעל וליהנות מתכניהם.