title
title
title
title
title
title
סיפורה של הכלבה גורה

גורה – הכלבה של משפחת ליפסקי
גורה שלנו הלכה אתמול לעולמה בגיל מופלג, בת 15.5.
השאירה חותם בלבבות, שלנו וגם של בנות ובני המשפחות המורחבות, השכנות/ים והחברות/ים. לאורך כל חייה במחיצתנו נתנו פירוש אנושי למחוות שלה.
אני בטוחה שקלענו בחלק גדול מהפירושים שהענקנו, אני משוכנעת שבעלי חיים דומים לנו לא רק במערכות הביולוגיות שלהם אלא גם במערכות הרגשיות.
גורה הגיעה אלינו שבועות ספורים אחרי שנחתנו משלוש שנות שליחות בקנדה. הגר, בתנו בת החמש, סחבה טראומה ממפגש עם כלב קנדי לא מנומס ופחדה מכלבים. אצל ענת ונבו המליטה שלג גורים מתוקים, הגר בחרה בשחורה מכלן/ם. אנחנו ממש לא היינו משוכנעים, אבל מה לא עושים כדי לפצות את הילדה על עוגמת הנפש שנגרמה לה מהמסע לקצוות ארצות הכפור?!
בהתחלה: גורה כשמה כן היא, גורה, נושכת ושורטת את רגלי הספות. נובחת על ילדי העולים מאתיופיה, גורמת לנו מבוכה נוראה. ותמיד, גם בהמשך חייה, לא מוכנה שנלך בלעדיה. בסתר, מתגנבת אחרינו. מגיעים לבריכה, מוצאים אותה רצה בקשקוש זנב מאחורינו, חוטפים על הראש מהמצילים וחוזרים איתה הביתה...
גורה היא מנפגעותיה של מלחמת לבנון השנייה.
רגע לפני שפרצה ערכנו לה ניתוח עיקור ובאחד הלילות, כשההרעשה מהצד שלנו הייתה בעיצומה, גורה פתחה את התפרים. התעוררתי באמצע הלילה, מצאתי אותה שוטטת דם, והבהלנו אותה חזרה לווטרינר. אני זוכרת שחשבתי: איזה מזל שיש עוד משהו שאנחנו יכולים להציל, שיש משהו בידיים שלנו. שיש מישהי שאפשר לעזור לה. איזה מסר חשוב לילדים, שהיו צעירים אז, לפני 15.5 שנים ומאז למדו היטב שהרוב לא בידיים שלנו....
כל נסיעה הצריכה הערכות. ערב יום העצמאות, נוסעים לחגוג אצל חברים ומשאירים אותה בחצר הבית. שכחנו מה קורה לכלבה פוסט טראומטית כשיש זיקוקים.... חזרנו והיא לא הייתה בבית. למחרת מחפשים כל היום. נטרפים מדאגה. בערב היא שבה בעצמה, עייפה ורעבה, כולה מדובללת, קוצים ועשבים בשערותיה.
בשנים האחרונות פחות ופחות הלכה איתנו. בהתחלה התעקשה, כאמור, התגנבה, אבל הייתה מתקשה לסיים את המסעות. לפני שש או שבע שנים יאיר סחב אותה למסע גיבוש שערך עם קבוצת נערות ונערים מהבוגרת. היא בקושי שבה משם. בהמשך קהו עיניה ואוזניה. היו בזה גם צדדים טובים, האימונים בשטח 100 לא הפרו עוד את שלוותה. חשנו שיש בעיה בספיקת הלב, שהשרירים פחות נושאים אותה.
השבוע נשכבה ולא קמה. אחרי שלא אכלה ולא שתתה וגם לא עשתה את צרכיה משך יממה, לקחנו אותה לרופא ושם כבה פתיל חייה.
דוֹדוֹ, בכורנו, רפתן בדימוס, ניהל את סידורי הטיפול וההטמנה שלה.
הנה מה שמרוויחים משנות עבודת נערים ברפת!
אולי תחשבו שירדתי מהפסים: מספידה כלבה.... אז, כן, גורה, בחייה ובמותה לימדה אותנו על נאמנות, מסירות, התחשבות. היא גססה לנגד עיננו, לא הסתלקה אבל גם לא דרשה יחס מיוחד. אפשרה להיפרד בלי להפוך מעמסה. אני מודה לה על כך ולומדת המון. מודה על פיסת החיים בה הייתה חלק מהמשפחתיות שלנו. חיממה אותנו, קרבה ביננו, שִמחה אותנו ומעט מאד הדאיגה.
זהר אופז ליפסקי