title
title
title
title
title
title
הפילוג באיילת השחר בשנים בשנים 1951-52
"הפילוג" באיילת השחר (70 שנה עברו...)
הקדמה: להביט אחורה, לתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת (המאה ה-20) ממרומי שנות ה-80 שלי, זה כמו להיכנס למנהרת הזמן. גם היום אני שואל: איך? למה? ואפילו כועס על דור ההורים, שיצר את הפילוג הכל-כך חסר טעם והסבר.
היינו בשכבה הבוגרת של חברת הילדים – כיתות ט - י"ב. ילדים שעברו ביחד את מלחמת השחרור, את ה"גלות" בחיפה, את השיקום של הריסות המשק, שסבל מאוד מהפצצות וירי פגזים.
ענפי החקלאות מוזנחים. תחילה של בנייה מחודשת וחזרה לחיי שיגרה וקליטת עולים חדשים מקפריסין ומאירופה. ופתאום חוזרים לתקופת המחלוקות הפוליטיות של סיעה א וסיעה ב. מצד אחד החברים ששרתו בצה"ל, בפלמ"ח ומצד שני – אלה שנשארו להגן על היישוב, כאן.
ברקע – סטלין ורוסיה והחינוך לקומוניזם.

אני זוכר, שכילד בן 14, כבר אז לא הבנתי מה קורה לאנשים המבוגרים. אפילו כעסתי על זאב שפר, שהיה בין המובילים לפילוג ולוויכוח העקר. היינו הולכים לכל אסיפות הקיבוץ בשבתות. קיבלנו לכך אישור מהמורים והחברים, כי זה היה נושא חשוב ביותר לחברה הקיבוצית , אז. שפר דיבר-הרצה בכל אסיפה. הוא שימש לחבריו מעין "אורים ותןמים" ומנגד – צעקות של אברהם חנוכי, שלום חבלין ודוד כנעני. זכור לי גם איך בני המשק, הנוער המקומי, מתחילים להתווכח ומגיעים אפילו לעימותים ביניהם.
המתח היה בכל פינה. כילדים, התחלנו לבדוק באיזה צד אנחנו. כמובן, אתה משתייך לצד בו נמצאים הוריך. אבא שלי, שמואל רבינוביץ, היה מעריץ של שיטת החינוך והשלטון של סטלין. צריך לזכור שזה היה זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, בה סטלין הכניע וכבש את גרמניה והציל הרבה יהודים ששרדו במחנות אבא היה נוהג לומר על כל מעשה שטות בקיבוץ, או במדינה החדשה: "להעמיד אותם לקיר.".. כמו סטלין ברוסיה.

שיא המתח בחברת הילדים עלה לקראת החופש הגדול. היה צריך להחליט לאיזה מחנה קיץ יוצאים. "הקיבוץ המאוחר" אירגן מחנה מרכזי בגבעת ברנר. "איחוד  הקיבוצים" אירגן את מחנה הקיץ בגשר הזיו. שאלתי את אבא לאיזה מחנה לצאת. החברים שלי, בני גילי, היו ברובם בקיבוץ המאוחד, ואילו אבא אמר לי: "לך לאן שאתה רוצה". החלטתי לצאת לגשר הזיו. אולי, מכיוון שרוב בנות הכיתה הלכו לשם. מחנות הקיץ היו, למעשה, השלב הסופי של הפילוג בחברת הילדים. כשחזרנו הבייתה, הפילוג בתנועה הקיבוצית הפך כבר לצעד מוגמר.
הפילוג הורגש בכל מקום. כל צד אסף וריכז ציוד לקראת מעבר לקיבוץ אחר. עדיין לא היה ברור מי הולך ולאן. החלה עזיבה רחבה של משפחות, שהחליטו בהזדמנות זאת לעזוב את התנועה הקיבוצית.
הפגיעה בענפי המשק הייתה קשה וכן בתרבות ובחיי החברה.

השלב הסופי היה, אולי, הגרוע ביותר ולרבים הוא זכור כטראומה בלתי נשכחת. הכיתה שלנו התחלקה לשתיים. רוב הכיתה עברה לקיבוץ "הגושרים" ובינם החברים הטובים ביותר שלי. (המשכתי לשמור איתם על קשר כל השנים שלאחר מכן). כל המורים שלנו עזבו – חלקם ל"הגושרים" וחלקם עברו לעיר.
אחד האירועים שלא אשכח, היה גיוס השכבה הבוגרת מ"האיחוד", כדי למנוע את "כיבוש" קיבוץ יפתח הצעיר ע"י הקיבוץ המאוחד, ריכזו אותנו בחורש מחוץ ליפתח וציידו אותנו בידיות עץ של טוריות. היינו צריכים להכות במי שיגיע לתמוך בחברי הקיבוץ המאוחד ביפתח, אלה שלא רצו לעבור לקיבוץ גדות, לפי החלטת מזכירות הקיבוץ המאוחד. עברנו את הלילה מחוץ ליפתח ולא הגענו לעימות. זכור לי שרבים מאיתנו אמרו שלא ייקחו חלק בריב הזה, אם יקרה.

היה גם הרבה הומור שחור שנקשר לאירועי הפילוג. יצא לי לבקר בעין חרוד, שעדיין לא התפלגה. אכלתי בחדר האוכל שלהם. שולחנות נפרדים לכל פלג, צעקות ולעג משולחן לשולחן.
באיילת השחר שמרו על איפוק ככל שניתן וזה בלט שנים אחרי כן, כאשר היו נפגשים באירועים משמחים וגם בעצובים.

בדיעבד, המעבר של אנשי בית השיטה לאיילת השחר, החזיר את הצבע ושמחת החיים לקיבוץ וגם לחברת הילדים. החל פיתוח של ענפים וחיי החברה והתרבות נהיו עשירים ותוססים.
בחברת הילדים הקליטה של החדשים הייתה מהירה וגם טובה. קיבלנו מורים ובעיקר, זכינו במחנך לכיתה שלנו – אברהם ברגנפלד, שהיה אהוב ביותר ואולי הוא שעזר לנו לעבור את השלב הקשה הזה. סביר להניח שגם לאברהם לא היה קל.
ממרחק של שנים ובגילי המתקדם, אני יכול רק לשאול את עצמי, איך עשו הורינו שטויות שכאלה ואיך הם הלכו בעיניים עצומות בעקבות מאבקים אישיים של כמה מנהיגים בתנועה הקיבוצית, עזבו את ביתם ולא שאלו עצמם: בשביל מה?

ולסיום – השלבים של הפילוג והאיחודים בהמשך:
1. פילוג של הקיבוץ המאוחד ל"איחוד הקיבוצים", ו"הקיבוץ המאוחד".
2. "האיחוד" מתאחד עם "חבר הקבוצות" ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים".
בכנרת התקיים כנס ההכרזה ובמחנה הקיץ בנצר סירני נולד השיר "אנחנו נוער האיחוד". את מילותיו כתבה אריאנה הרן מקבוצת שילר והלחינה נעמי שמר.
3. איחוד של הקיבוץ המאוחד והאיחוד (שנים אחר כך) לתנועה הקיבוצית המאוחדת – ה"תק"ם".
4. איחוד עם קיבוצי השומר הצעיר "הקיבוץ הארצי", לתנועת ה"תק"צ."
זהר בר-נץ