title
title
title
title
title
title
סיפורו של עץ עלום
סיפורו של עץ
(ובצד – בילוי של שבת ביום חורף מקסים...)

בשבת של תחילת פברואר 2021 טיילנו כהרגלנו בכביש המערכת והחלטנו לטפס לגבעת הווגאז, כדי לראות איך מתקדמת משימת הבר מצווה של "כיתת חמצוץ". שבועיים לפני כן, צילמנו את המדרגות האמנותיות המטפסות אל "בית הגמדים" ורק לאחר הפרסום בפייסבוק האיילתים ובאתר איילת השחר, התברר לנו שזו אחת מהמשימות היפות של "החמצוצים"... והם מוסיפים ובונים שולחן וספסלים מבוץ ליד בית הגמדים ויוצרים פינת תצפית יפה לכיוון ירדה ומשמר הירדן.
פגשנו במקום קבוצת צעירים בני 40-50, חברים של בני קיבוץ, שהתארחו לסוף שבוע ב"מנדלה". תוך כדי שיחה עימם ושאלותיהם, התגלגלה השיחה עימם לסיפורי היסטוריה מקומית של מלחמת השחרור ואירועים נוספים שהיו במקום.

המשכנו בכביש המערכת לעבר שער הקיבוץ וירדנו מהווגאז, ממערב למגרש כדור הרגל, נפגשנו עם עצי התרמילים הנטועים ממזרח לכביש, ליד גדר המגרש. העצים מתחילים ללבלב ומסתבר שכבר יש נביטות ושתילים בגודל שונה, לאורך כל המורד אל השער המתחדש בכביש והמדרכה להולכי רגל.

אז אם התחלנו בהיסטוריה, החלטתי להמשיך בהיסטוריה של העץ המיוחד הזה ולספר את סיפורו הנעלם.
בשנות ה-80 של המאה הקודמת, עבדתי כחמש שנים, ב"אירגון מגדלי פרות". אחד מתפקידיי היה לחפש וללוות מטעים חדשים, שאולי יחליפו את מטעי הפרי, שהיו אז בשפל כלכלי. גם מפעלי הדיקטים בארץ החלו להידרדר. הרעיון היה לטעת עץ "שפירותיו יהיו עץ". העץ ישמש לנגרות בניין וגם לרהיטים. האקליפטוס, על זניו השונים וגם האשל היו הראשונים – אשלים בדרום ואקליפטוס ברמת הגולן.
בביקורי בחוות הניסיונות "אילנות" ליד בית ליד, הציע לי אחד החוקרים של עצי היער והנוי, לעשות ניסוי עם עץ נוסף בשם "לאוקונה", שהינו עץ מיובא מהמזרח. ייחודו, לדבריו, שהוא צומח מהר, תדיר ירק ועיצה קשה, שיכולה לשמש לתעשיית הרהיטים.
פנחס בן ארי, שהיה אז רכז הנוי, שיתף עימי פעולה והציע שאביא גם אקליפטוס ואשל. את האקליפטוסים מזנים שונים קיבלתי ממשתלת הקרן הקיימת בצומת גולני, וצוות הנוי שתל אותם מתחת ללול המזרחי, מקום בו מתנקזים מים רבים והחורשה, אכן, קיימת עד היום.
את האשלים נטענו בשוליים הדרומיים של חלקת האבוקדו, היכן שנמצאת כיום הגינה הקהילתית. חלקת האבוקדו נעקרה כבר מזמן ועימה גם האשלים. אשל בודד שרד והיום הוא ניצב כעץ פינתי ליד האקליפטוסים, בסיבוב של הכביש שליד מגרש הטניס (לשעבר...).

וכאן מתחיל סיפורו של עץ הלאוקונה (Leucaena leucocephala).
הבאתי שתיל צעיר בודד ופנחס החליט לטעת אותו ליד מגרש הכדורגל. קצת רחוק, אבל מכיוון שלא הכרנו אותו, היה זה מקום מתאים, לדעתנו.
בשנות ה-80 אפילו לא היה לו שם עברי מתאים. מסתבר, ששלושת מיני מהעצים שהבאתי, הם עצים מפיצי זרעים ע"י ציפורים ורוחות, אך הלאוקונה הוא גם "עץ פולש" – מינים מיובאים הדוחקים מינים מקומיים. בשנות ה-80 לא היה אפילו מחקר ממשי על צמחים ועצים פולשים. 
היום, יש חוקרים רבים העוסקים "בפלישה" הזאת.
רק ב-2013 הוכרזה הלאוקונה כמין פולש המחייב גננים לדווח למשרד החקלאות על הימצאותו בגני הנוי של היישוב. למיטב זיכרוני יש עוד מקומות בקיבוץ שלנו, שהעץ כבר צומח שם.
מוצאו של העץ במקסיקו. משם הועבר למזרח הרחוק ולישראל. כאן ניתן לו שם עברי "צחר כחלחל" (צחר – צחור, מבהיק). בתחילה שייכו אותו למשפחת השיטות ולקטניות בגלל תרמיליו. היום הוא משוייך למשפחת הצחרים – לאוקוניות. הייחוד שלו הוא בצמיחה המהירה, בתדירות הירק – עלים, תרמילים וענפים דקים. במזרח שימש כמזון לבהמות, לבקר, צאן ועיזים. גם פריחתו הקטנה אכילה ומועדפת על הבקר.
כשהבאתי אותו לקיבוץ, לא ידעתי שהוא עץ פולש ויתרבה כל-כך. היום, כאשר אתם צועדים בכביש המערכת ולא מתעצלים, ועדיין כוחכם במותניכם, ואתם עולים ויורדים "בהר" הווגאז, תראו כיצד מין פולש מתרבה במהירות ודוחק מהטבע את בני המקום. מדינת ישראל עם החורף הקצר, הקיץ והחום במשך חודשים רבים, היא מקום נפלא להתפשטותו. הוא אינו נפגע מקרות, מעודף מים ופירותיו מפרישים הרבה חנקן, הדרוש לקרקע ולצמיחה המררבה.
ולמה כחלחל? לצמיחה החדשה יש גוון כחלחל בשולי העלים.
אז הסיפור קצת התגלגל, אבל כולו היסטוריה מקומית ובשבילי זה, במידה מסויימת, בקשת סליחה מהטבע המקומי.
זהר בר-נץ - סיפר וצילם