title
title
title
title
title
title
title
חדר ההורים
צביקה שגב

פעם, פעם, פעם, כשהייתי קטן, לא ישנו בבית של ההורים. להורים שלנו לא היה בית אלא רק חדר אחד, ובחדר הזה היה הכל - מיטות להורים בשביל לישון, וארגז עם משחקים בשביל הילדים, וכוננית עם ספרים, ושולחן וכמה כיסאות וזה הכל! לא היה להם בחדר הזה שירותים ולא היה ברז מים. לא היה מקרר ואפילו לא היה קומקום חשמלי או רדיו. כל מה שהיה זה המיטות, ארגז למשחקים, כיסאות ושולחן, וכוננית לספרים.
כאשר אבא, או אמא שלי, וגם אני, היינו צריכים לשירותים היינו הולכים ממש רחוק עד לשירותים של כל הקיבוץ, כי לא היו לנו שירותים כמו שיש לכם היום - בקומה הראשונה ובקומה השנייה, ובחדר השינה של ההורים וליד חדר השינה שלך. את חושבת שבשירותים היה לנו נייר טואלט כמו היום? מה פתאום? באילת-השחר היה סבא אחד, שהיה לוקח עיתונים ישנים, מקפל אותם ישר-ישר וחותך אותם בגודל של נייר טואלט של היום. כשהיו לו הרבה חתיכות נייר עיתון הוא היה הולך לשירותים ותולה את הנייר על מסמר שהיה תקוע בקיר
ובבוקר, כשאמא ואבא שלי, וכמוהם כל החברים באילת-השחר, קמו לעבודה לא
 היה להם בבית מקום לרחוץ פנים ולצחצח שיניים. הם היו צריכים ללכת אל הברז שהיה בשכונה, ושם הם היו רוחצים פנים, מצחצחים שיניים ומרטיבים את השערות בשביל להסתרק יפה.
אבל בחורף כשהיה קר ורוח וגשם הם לא היו מרטיבים את השערות כדי לא להתקרר.
ליד הברז לא היה כיור ואפילו לא הייתה מראה בשביל להסתרק. הברז היה בתוך חבית וליד החבית היה מן דרגש שעליו שמו את משחת השיניים ואת הסבון והמראה שכל אחד הביא איתו. את המגבת היו חברים ששמו על הכתף, והיו שהחזיקו אותה ביד אחת ובשנייה ציחצחו שיניים, והיו כאלו שהחזיקו אותה בין הרגליים, כדי שהידיים תהיינה חופשיות.
אם בבוקר היו מגיעים כמה חברים ביחד לחבית עם הברז אז הם היו מחכים בסבלנות, ורוחצים פנים ומצחצחים שיניים לפי התור.
וכאשר חבר היה רוצה לשתות מים קרים או תה חם לא היה לו בבית מקרר או קומקום. בשביל מים קרים היה לנו כד חרס שקראו לו "ג'ארה" וכאשר היינו ממלאים אותו במים הכד היה מתחיל "להזיע". בחימר יש נקבים קטנים-קטנים, ודרכם עוברות טיפות קטנטנות של מים החוצה וגורמות למים שבתוך הכד להתקרר.
ואם מישהו היה רוצה לשתות תה או קפה, את יודעת מה הוא היה עושה? הוא היה הולך לחדר האוכל, שם היו קומקומים גדולים מאלומיניום, עם ידית שחורה, והיה גם לחם עם ריבה, והוא היה אוכל ושותה כאוות נפשו.

הערה חשובה:
הסיפור נכתב כפי שצביקה היה מספר אותו לילדי ונכדיו.
סיפור שמסופר בעל-פה אינו דומה לזה שבכתב.