title
title
title
title
title
title
title
לומד לרתך
צביקה שגב

פעם, פעם, פעם, כשהייתי קטן, היינו, כל הילדים, עובדים שעה וחצי או שעתיים, אחרי הלימודים בכל מיני עבודות. היו כאלה שעבדו בגן ירק, והיו כאלה ששטפו את הכיתות, והיו שעבדו במכוורת, או בפלחה, או במדגה, ואני עבדתי במסגרייה.
באותו זמן עבדו במסגרייה כמה אנשים מהמשפחה שלי. היו שם כושי ואנשל ויענקל, ומדי פעם עבד גם אבא שלי במוסך, כך שכולנו היינו ביחד.
דוד אנשל היה רתך. הוא היה לוקח שני דברים שצריך לחבר אותם, מפעיל את מכונת הריתוך, מכניס מין חוט ברזל מיוחד שנקרא אלקטרודה אל תוך חור בידית הריתוך, אחר כך שם על הראש מסיכה מיוחדת ומרתך.
יום אחד, דוד כושי, שהיה המנהל במסגרייה, אמר לי שאנשל ילמד אותי לרתך. מאד שמחתי והרגשתי שהם חושבים שאני כבר ילד גדול.
אנשל אמר לי לקחת מהמחסן מסכת ריתוך ולכתוב עליה צביקה כדי שכולם יידעו שהיא שלי. קיבלתי מסכה מהמחסנאי, כתבתי עליה צביקה, כיוונתי את המסכה לגודל של הראש שלי, ובחלון של המסכה שמתי זכוכית מיוחדת. הריתוך עושה אור מאד-מאד חזק, כמו אור השמש, ואסור להסתכל עליו בלי המסכה עם הזכוכית, כי מי שמסתכל על אור כזה בעין חשופה יכול להתעוור לנצח.
בימים הראשונים אני רק הסתכלתי איך אנשל מרתך, והוא היה מסביר לי מה הוא עושה. אחר כך הוא נתן לי את הידית ואמר לי לרתך לבד. בהתחלה זה לא כל כך הצליח לי. לפעמים האלקטרודה הייתה נדבקת לי לברזל, ולפעמים שום דבר לא התחבר. מכיוון שלא הצלחתי לרתך הייתי מוריד כל פעם את המסכה מהפנים והייתי נחשף לאור החזק של הריתוך.
ערב אחד הרגשתי שיש לי חול בעיניים. העיניים היו מגורות מאד וכל הזמן דמעתי. הלכתי הביתה, אל אמא שלי, ואמרתי לה שיש לי חול בעיניים. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שאין לי חול אבל העיניים מאד אדומות, והיא הבינה שזה, כנראה, כתוצאה מהריתוך.
אמא אמרה לי שאני לא אלך לישון בחדר שלי בלינה, והיא סידרה לי מיטה בדירה שלה ושל אבא ואני שכבתי במיטה על הגב. אחר כך אמא לקחה תמצית תה ועשתה תה מאד מרוכז וחזק. לאחר שהתה התקרר היא לקחה שתי חתיכות צמר-גפן, טבלה אותן בתוך התה ושמה אותן על העיניים שלי. אחרי כמה זמן היא החליפה את הצמר-גפן בחדש, וככה כל פעם היא הייתה מסירה את הצמר-גפן ושמה חדש תחתיו.
במשך כל הזמן הרגשתי כאילו עדיין יש לי חול בעיניים, ורק מאוחר בלילה התחלתי להירדם.
בבוקר, כשקמתי, העיניים עוד כאבו לי והיו אדומות, ואני רציתי להישאר בבית ולא ללכת לבית הספר, אבל אמא אמרה לי שלא צריך להתפנק וחייבה אותי ללכת ללמוד.
במשך הזמן למדתי להחזיק את הידית חזק יותר ולשמור שהאלקטרודה תהיה כל הזמן במרחק שווה מהברזל, והייתי רתך מצוין.

הערה חשובה:
הסיפור נכתב כמו שצביקה היה מספר אותו לילדיו ולנכדיו.
סיפור שמסופר בעל-פה, אינו דומה לזה שנכתב.