title
title
title
title
title
title
הרדיו של חיה'לה וכושי
צביקה שגב

פעם, פעם, פעם, כשהייתי קטן, לא היה רדיו וטלוויזיה כמו היום. טלוויזיה לא הייתה בכלל ורדיו היה רק בספריה של הקיבוץ.
יום אחד דוד כושי וחיה'לה, האחות של אמא שלי, סבתא שושנה, קיבלו רדיו. זה היה רדיו של חברה שקוראים לה "פיילוט", והוא היה שחור עם זכוכית צהובה, שעליה היו רשומות התחנות. בצד של הזכוכית היה ציור של איש קטן עם כובע מצחייה, ואני הייתי בטוח שהאיש הזה מדבר אלינו מתוך הרדיו.
ופעם, פעם, פעם, כשאני הייתי קטן, לא היו שידורים ברדיו כמו היום שמשדרים בלי להפסיק, גם ביום וגם בלילה ויש המון תחנות. בתקופה ההיא היו משדרים רק כמה שעות ביום, וחדשות היו משדרים רק פעמיים, או שלוש פעמים ביום. היום קוראים לרדיו קול ישראל אבל אז, כשעוד לא הייתה מדינת ישראל, קראו לרדיו קול ירושלים.
היו ברדיו כמה תוכניות שאני זוכר, כמו שירים כבקשתך. אנשים היו כותבים מכתב לרדיו ומבקשים שישמיעו שיר למישהו שהם אוהבים. התוכנית הזו הייתה משודרת כל שבת בשעה שתים-עשרה בצהרים, וכל המשפחה הייתה יושבת לשמוע את השירים. שבת אחת שמעתי פתאום את הקריינית, שקראו לה ראומה אלדר, אומרת שאת השיר "אודי חמודי" משמיעים לצביקה סינקביץ החמוד מאיילת- השחר. בזמן ההוא, שם המשפחה שלנו היה סינקביץ ורק אחרי כמה שנים החלפנו אותו לשגב, וחיה'לה וכושי עשו לי הפתעה ושלחו מכתב וביקשו להשמיע את השיר בשבילי. בזמן ההוא לא היו הרבה שירים, אז כמעט כל שבת שמעו את אותם השירים – "אודי חמודי", "עגלה עם סוסה" ו"כלניות".
והייתה גם תוכנית מאד עצובה שקראו לה "המדור לחיפוש קרובים". כשאני הייתי ילד קטן, הייתה מלחמה בחוץ לארץ, ואנשים ברחו משם ועלו לישראל. הם הגיעו לכאן ולא ידעו איפה הקרובים שלהם - האחים והאחיות, ואבא ואמא, אז הם כתבו למשרד, שנקרא "הסוכנות היהודית" וביקשו לעזור להם למצוא את בני משפחתם.
הסוכנות הייתה מפרסמת ברדיו את התוכנית הזו ותמיד זה הסתיים במשפט "כל היודע דבר על מקום הימצאם מתבקש להודיע על כך לתא דואר 92 ירושלים".
חלק מהתוכניות היו בכל מיני שפות, כי אנשים הגיעו לישראל מהמון ארצות והם עוד לא ידעו לדבר עברית כמו היום, שכמעט כולם יודעים עברית. אז היו תוכניות באנגלית וצרפתית ואידיש וערבית ובעוד הרבה שפות, אבל התוכניות האלה לא היו מעניינות בשבילי כי לא הבנתי מה אומרים שם. רק דבר אחד אהבתי בתוכניות הללו וזה לנסות למצוא מילים שאני יודע בשפות ההן.
הייתה גם תוכנית שנקראה "פינת הנוער" והיא הייתה מיועדת לילדים ונערים, אבל אותה כמעט לא שמעתי, כי לרוב היינו עסוקים בכל מני פעילויות של חברת הילדים.

הערה חשובה:
הסיפור נכתב כפי שצביקה היה מספר אותו לילדיו ונכדיו,
כי סיפור שמסופר בעל-פה, אינו דומה לזה שנכתב..