title
title
title
title
title
title
title
גבי והחמור
צביקה שגב

פעם, פעם, פעם, כשהייתי קטן, לא היו לנו אופניים כמו שיש היום. היום כמעט לכל אחד יש אופניים, אבל פעם, פעם, רק למעט מאד היו.
מי שהיו לו אופניים היה נותן לילדים האחרים לרכוב עליהם, אבל רק קצת, כי היו הרבה ילדים וכולם רצו לרכוב.
ופעם, פעם, פעם, כשהייתי קטן, לא היו כל כך הרבה מכוניות על הכבישים, אז היינו הולכים אל הכביש הראשי, שעובר ליד אילת-השחר, ושם היינו לומדים לרכוב ואחר כך רוכבים על האופניים.
יום אחד אני רכבתי על האופניים של יהודה איילון, במורד מהר ווגאז אל הכניסה לאילת-השחר, אבל אני הייתי קצת פרא, ונסעתי מהר מדי ולא כל כך נזהרתי, ופתאום - בום טרח! האופניים נתקלו באבן קטנה ואני עפתי מהם ונמרחתי על הכביש כמו חביתה.
מהנפילה על הכביש נשרטתי בכל חלקי גופי, והייתי מרוח בדם על הידיים והרגליים והבטן.
כשקמתי ורציתי ללכת למרפאה, הרגשתי שאני לא יכול ללכת מרוב כאבים, ואז לפתע הופיע גבי אגוזי עם חמור, והוא לקח אותי כשאני רוכב על החמור, אל המרפאה.
החובשת, ורדה, שטפה את הפצעים ואחר-כך שמה עליהם יוד, וזה שרף לי נורא, ואחר כך חבשה אותי בתחבושות על הידיים והרגליים.
לאחר שורדה סיימה לחבוש אותי, לקח אותי גבי עם החמור ללינות, כך קראנו למגורים שלנו, ושם שכבתי כמה ימים עד שהחלמתי.

הערה חשובה:
הסיפור נכתב כפי שצביקה היה מספר אותו לילדיו ולנכדיו,
כי סיפור שמסופר בעל-פה, אינו דומה לזה שנכתב.