title
title
title
title
title
title
יוסף חרמוני
" אני כותב, משמע אני כועס (או שיש לי פנאי)"
הוא נוהג לכתוב בעיקר כשמרגיזים אותו, ומתעקש שאינו סופר, למרות שכתב יד שלו – מחקר אמיץ וחריף על הימין הדתי הקיצוני בישראל – ממתין להוצאה, שתעז להוציאו לאור. ואולי בעתיד יתפנה יוסף חרמוני לכתוב גם את סיפור הרומן שלו עם מרילין מונרו ...
כלנית וסר-אוחיון

"אני לא חושב שראוי לדבר על הכתיבה שלי", אומר יוסף חרמוני, כפתיחה לפגישתנו. "אני לא סופר. אני כותב". אָל"ף, כשיש דברים שמרגיזים אותי, וכאלה יש לא מעט, ובי"ת, עכשיו, כשיש לי יותר פנאי – גם כתיבה קצת אחרת. ובכלל, מה זה לכתוב?", הוא תוהה, "כשאני משאיר פתק לרוחל'ה, זה נראה בדרך כלל כמו הדברים שאני שולח לעיתון. אני לא אוהב את ההגדרות האלה, כן סופר, לא סופר. אני אדם שלפעמים כותב. אינני ממעיט בערך עצמי, אבל אני משתדל גם שלא להרבות. אם הייתי חושב שכל מה שאני כותב שווה להירשם בדפי ההיסטוריה, לא הייתי יושב כאן איתך. הייתי אומר לך, כלנית, אין לי זמן, עלי לכתוב את הדבר אשר ירעיד את אמות הספים".

חרמוני, מורה בגמלאות, איש משכיל ודעתן, ולעניות דעתי, החמצה מפוארת של הספרות העברית, נולד בבית-השיטה בשנת 42'. בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית, בגיל תשע וחצי, עקר עם משפחתו לאיילת-השחר, ולמעט שתי עזיבות ושהיות בחוץ - אחת קצרה ואחת ממושכת - הוא עדיין מתגורר שם, נשוי לרוחל'ה, אב לשתי בנות (אחת מנישואיה הראשונים של אשתו), וסב לחמישה נכדים.
בן 18 התגייס לגולני, והבין פתאום שיש ישראל אחרת, ומסוגים שונים. "הייתי באיזה קורס עם בן של שטראוס מנהריה, ובהזדמנות אחרת עם איזה רועה זונות, שהייתי כותב למענו כל יום מכתב אהבה לאחת הבחורות שלו. הכרתי ישראל, שאיפשהו ידעתי שקיימת, מלמעלה עד למטה, אבל פתאום גם זכיתי לראות אותה. כשהייתי ילד, הייתי בטוח שכל הארץ וכל העולם יהיו קיבוץ. שזאת צורת החיים הצודקת, הנכונה, ותהיתי כיצד יש אנשים שאינם רואים זאת. לא הבנתי איך אפשר בכלל לחיות אחרת, עד שראיתי שאפשר".
ב- 68' עזב את הקיבוץ, לבדו, ובמשך שנתיים הטלטל בין תל-אביב, ארה"ב ואירופה. בשנת 89' עזב בשנית, עם רוחל'ה, לקריית-שמונה. לפני שלוש שנים הם שבו לאיילת-השחר. "קשה לי לחיות מחוץ לאיילת-השחר", מודה חרמוני, "אני מרגיש מנותק מהשורשים".
על קירות סלון ביתו מקבץ נאה מתמונותיה של כוכבת העבר מרילין מונרו. "הייתי חבר שלה", הוא מדווח. "אחרי שגמרתי קורס מ"כים, היא ביקרה אצלי בדירה". מלבד תמונות הכוכבת ההוליוודית, מכסים את קירות המקרר והדירה שלל תמונות של הנכדים ושאר בני משפחה, וגם שלו, חרמוני הצעיר, חתיך, ומעל לכל, משופם.
"אני זוכר את היום בו צולמה התמונה", הוא אומר (בהמשך יתלונן שהוא חלש בתאריכים...), ויורה בלי שהיות את התאריך המדויק ההוא, לפני 52 שנה. מה היה מיוחד כל כך ביום ההוא, שהוא שולף אותו מזיכרונו בלי בעיה? "את זה נעזוב לי", הוא משיב, "אבל זה אחד הימים המיוחדים בחיי".
חרמוני מתהדר בשני יוצרים מוערכים במשפחתו: רן טל, אחיינו, במאי הסרט זוכה פרס וולג'ין לשנת 2008, "ילדי השמש", ומתן חרמוני, בנו של בן-דודו, שהעפיל בשנת 2011 עם ספרו "היברו פבלישינג קומפני", אל חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר. כשיוסף חרמוני עצמו מתפנה לכתוב, זו בעיקר פובליציסטיקה. "וזה לא שכל היום אני יושב ומחפש על מה לכעוס", הוא מבהיר, "בקיבוץ, למשל, הייתי בלהקת 'המופרעים', והייתי כותב הפזמונים והסקצ'ים, אבל הם לא יצאו אל מחוץ לגבולות הקיבוץ. אלה היו חומרים מקומיים לחלוטין, ומעבר לתפוצה המקומית, לא היה להם שום ערך".
תקופת מה, בשנים בהן עשה מחוץ לקיבוץ, פרסם מרשימותיו ב"דף הירוק", במדורו 'עוזב ומודה ירוחם'. "זו לא בדיוק הייתה פרוזה", הוא אומר, "אך גם פובליציסטיקה ממש זו לא הייתה. הפניתי זרקור אל כל מיני נושאים, הארתי זוויות של כל מיני דברים, בדרך כלל ממה שקוראים 'חצר הקיבוץ'".

מהי כתיבה טובה בעיניך? איזו כתיבה אתה מעריך במיוחד?
"כשאני קורא את החומר הכתוב מתחילתו ועד סופו, זהו קנה המידה היחיד. אני מתכוון לפרוזה. שירה כמעט ואיני קורא. כשאני מזהה כתיבה טובה, אני אומר לעצמי: 'איי, יוסף, למה לא כתבת את זה אתה?'. מעולם לא התגוררתי בירושלים, אך כשקראתי את 'מגע הקסם של הבל גאגין', של אמנון דנקנר, אמרתי לעצמי: 'את הספר הזה היית אתה צריך לכתוב'. אני מאוד אוהב את כתיבתו של דנקנר, גם אם בסופו של 'הדודה אווה' הוא התבלבל קצת. את עמוס עוז לא קראתי שנים, לא עניין אותי, אבל את 'סיפור על אהבה וחושך' קראתי שלוש פעמים. יש לי 30 כרכים של שולם עליכם. רק מהספרייה (של הקיבוץ) הצלתי איזה 20 כרכים בתרגום ישן. אבל את גרוסמן אני לא קורא, וגם את א.ב. יהושע אני לא מסוגל".
חשוב לי לא לפגוע
חרמוני אינו מכיר במושג "ספרות קיבוצית", ובכלל, "לא מעניין אותי קיבוצי או לא קיבוצי, אני מתעניין בכתיבה טובה. במה שטוב בעיניי. היה הספר של אסף ענברי, 'הביתה'. קראתי אותו בשקיקה, והייתי שותף מלא להערכה שהוא זכה לה. על הספר של יעל נאמן, לעומת זאת, שאלתי את עצמי, מה הקטע? זה עניין אותי כדיווח, בתור ספרות זה לא תפס אותי".
הוא לא זוכר מתי קרא לאחרונה ספרות מתורגמת, אבל זוכר שהתרשם מ"לוליטה" של נבוקוב. "ספרות עברית מדברת אליי יותר. בזמנו ניסיתי את הסופרים הרוסיים הגדולים. אז, עוד לא דיברתי רוסית, אבל אני מת על התרבות הרוסית, על השפה, על המוסיקה, על היופי המיוחד של הנשים הרוסיות. ניסיתי את 'האחים קרמזוב' וסגרתי. ניסיתי 'החטא ועונשו', ועזבתי. ניסיתי את 'מלחמה ושלום' בתרגום של לאה גולדברג, וכשהגעתי לעמוד 60, סגרתי ואמרתי, לא בבית ספרי".

מה באשר לפובליציסטיקה?
"לא אחדש דבר אם אגיד שברנע כותב היטב. בכתיבה פובליציסטית אני לא רוצה לראות רק ברק של כתיבה, אלא גם ניתוח מעמיק. מלבד זאת, זה צריך להיות אדם בדעותיי, פחות או יותר, אחרת זה מרגיז אותי. בימין עוסקים הרבה פעמים בזיקוקי דינור ובדמגוגיה, כי אין להם בעצם מה להגיד, והם מכסים על האמת בכל מני קשקושים ופלבולי עיניים".

אתה מתבטא לעיתים באופן שלא קל לעיכול. אתה מודע לכך? אתה מספיק נזהר שלא לפגוע באנשים?
"כשאני כותב, אני משתדל שלא לפגוע באנשים. בפרט לא בקיבוץ שלי. חשוב לי לא לפגוע ולא להעליב. כתבתי באיילת מאמרים וסקצ'ים לפחות 20 שנה, ומעולם לא תקפתי אישית אף אחד. באספות הייתי אולי אומר דברים שעצבנו אנשים, והיו לי ויכוחים לא קלים עם חברים, אבל כשאני כותב, אני נזהר. פגיעה אישית בפומבי? בקיבוץ שאתה חי בו? חס וחלילה. זה כמו להשתין לבריכה שלך. בחיים לא".

אתה מתייעץ, מבקש חוות דעת נוספת לפני שאתה מפרסם מאמר?
"לעתים, במאמרים קשים במיוחד, כמו המקאמה שכתבתי על החרדים, או המקאמה 'לילות כנען', שהראיתי לבן דודי לפני שהתפרסמה. הוא אמר לי: 'יוסף, שלא תעז לפרסם. יהרגו אותך!'. אמרתי לו שגם לייבוביץ' אמר 'יודונאצים', ולא הרגו אותו. אני מתייעץ רק אם הדברים שכתבתי חריפים מדי, לא מעבר לכך".

יש דברים שאתה מצטער שפרסמת? מכה על חטא?
"אני לא מכה על חטא. היו מקרים שטעיתי, ולִטעות זה לא חטא. לפני כמעט 50 שנה כתבתי מאמר נגד יציאה ללימודים. בדרך כלל היו לי דעות מקוריות משלי, פעמים רבות דעות לא פופולאריות", הוא מחייך, "אבל במקרה הזה דווקא הלכתי בצורה מטומטמת עם הזרם. לא הייתי נגד לימודים, אבל טענתי שקודם כל עלינו לדאוג שלא יעבדו פה פועלים שכירים, ושלשם כך עלינו להישאר על הקרקע ועל הטרקטור, וללמוד רק על פי צורכי הקיבוץ. שנתיים-שלוש אחרי שכתבתי את זה אמרתי לעצמי, איזה אידיוט. עברו עוד שבע שנים ויצאתי ללמוד".
הוא למד מזרח תיכון וערבית באוניברסיטת חיפה, וב-79' היה למורה לערבית בתיכון כפר-בלום. "יותר מדי שנים, וזאת ההחמצה של חיי", הוא אומר. "אני חושב שהייתי מורה טוב, אבל סבלתי כל יום, כל שיעור, במשך 28 שנים. לימוד הערבית, כמו שמלמדים אותו בארץ, הוא אסון. זה אבסורד, כי זו שפה כל כך קלה. אבל כפי שמלמדים כאן בארץ, רק ערבית ספרותית, בכל כך מעט שעות שנתיות, זה כמו להשקות דיונה בסהרה במשפך, בחום של 50 מעלות. זה מתאדה לפני שזה פוגע בתאים האפורים".

מסרים נאציים, משמידניים
בעשור האחרון הרבה חרמוני לעסוק בחקר הימין הדתי הקיצוני בישראל, ובכתיבת ספר שטרם ראה אור, "יהלום השנאה השחור". "גיליתי עולם נורא", הוא אומר, "גיליתי שבדת שלנו יש אלמנטים גזעניים משמידניים. בפירוש! יש הבדל בין גזענות מפלה לבין גזענות משמידנית, ואצלנו הגזענות היא משמידנית מיסודה. 'מחה את זכר עמלק'. זה מוּבנה בדת שלנו. באתוס, במיתוס, אלא שיותר מאלפיים שנה לא היה לנו סכין ביד, זה כל ההבדל. לכן היינו מושמדים, ולא משמידים". עיניו של חרמוני רושפות כשהוא מספר על ממצאי מחקרו: "אני יודע, לא חושב, יודע, שהסכנה להפוך למדינה בעלת מאפיינים נאציים – לא כולם, אבל דווקא הקשים ביותר – היא ממשית. יש לא מעט מאפיינים כאלה, תווים ברורים כאלה, בדת היהודית. למשל הספר 'תורת המלך' (ספר הלכתי הדן, בין היתר, בהלכות הקשורות להריגת גויים - כ.ו.א.). בספר הזה ישנם מסרים נאציים, משמידניים, נוראים. כתוב שם שצריך להשמיד, להרוג. אזרחים, ילדים. כתוב שם שקיומם של הגויים איננו לגיטימי. הרי המשמעות של אמירה כזו היא נוראה. והאמירה הזאת נחשבת חלק לגיטימי של השיח היהודי".

ההקבלה שאתה עושה עם הנאציזם, קשה.
"אני לא מסוגל ללכת סחור סחור, לייפות את הדברים. כשרואים פיל, צריך לומר פיל, ולא לגמגם 'החיה השמנה הזאת, עם החטים והחדק'. אני אומר 'תופעות נאציות', כי אין לזה שום מקבילה אחרת. בשום תרבות לא רואים בהשמדה עצמה תכלית, וזה מאפיין שחוזר אצלנו ואצל הנאצים. זה מדהים איך הניסוחים דומים. לא זהים, אבל המסר זהה. וזה מפחיד. אתה מרגיש שאתה עומד מעל התהום ומסתכל למטה. בכתיבה שלי על הדבר הנורא הזה, אני מזמין את כולם לבוא ולהסתכל, אבל אנשים לא רוצים להבין את זה, לא רוצים לדעת".

מדוע הספר לא יצא לאור עדיין?
"ראשית, כי הוא עדיין לא מספיק מבושל. אני חושב שנחוצה לו עוד הרבה עבודת עריכה. יש בו בלגן, הייתי נסער מדי כשכתבתי אותו. מעבר לכך, הממצאים בו קשים כל כך, שאולי גם זה מפריע לו להתקבל. אני גם תוקף את הדברים מזווית כל כך לא מקובלת, ובאופן כל כך לא מקובל – שזה מרתיע. ואולי אני סתם ממציא לעצמי תירוצים". שלוש או ארבע הוצאות גדולות דחו את כתב היד, וכעת הוא נמצא בבחינה של עוד שתי הוצאות קטנות. "אני מקווה שאצליח להוציא אותו", אומר חרמוני, "לו יכולתי, כבר הייתי מוציא אותו לבד".

בינתיים, וללא קשר לספר, הוא מסתפק בפרסום טור קבוע, ומהנה עד מאוד, ביומן של איילת-השחר. לדידו, אין כל הבדל בין פרסום רשימה ב"איילת-טיימס", או ב"ניו-יורק טיימס", בשני המקרים ידאג להפיק מעצמו ומהכתובים את המיטב. "את הטורים בעלון אני מאוד אוהב", הוא מודה, "ומאוד נהנה להתעסק איתם. מגבילים אותי שם לעמוד אחד, כי אם לא מגבילים אותי, אני משתולל. יש לי מאבק לא לחרוג מהעמוד".
בין קוראיו הנאמנים, הוא מספר, יש גם אחד, בן משק שהפך נזיר טיבטי בסרי-לנקה, שאמו הייתה גוזרת את הרשימות ושולחת אותן אליו, לסרילנקה. בשביל הכיף, חרמוני גם נוהג לתרגם שירי זמר מרוסית. "תרגמתי כ-50 שירי זמר למנגינות מוכרות, שבישראל סתם כתבו להם מילים. 'לבלבו אגס וגם תפוח' הוא תרגום טוב ונכון, אבל יש שירים שאין בהם שום קשר בין המקור לבין הנוסח העברי שלהם".
הוא בכלל בן של ייקים, אבל ניחן, לדבריו, בכישרון לשפות, ואת הרוסית למד בכוחות עצמו, אם כי שליטתו בה מוגבלת. "בחיים לא אתרגם את טורגנייב. אגב, בטעות תרגמתי את לרמונטוב. תרגמתי שיר-זמר טרום מהפכני שאני מאוד אוהב אותו. אחר כך הסתבר לי שזהו שיר של לרמונטוב, שהולחן. אבל עיקר השירים שאני מתרגם הם שירי עם רוסיים. היום זה גם הרבה יותר קל לי. פעם הייתי צריך להוציא את המילים מהאזנה לקלטות ודיסקים, היום הכול מצוי באינטרנט".

העטים הנובעים שמבצבצים מכיסך, משמשים אותך בכתיבה?
"כתיבה היא חשיבה עם האצבעות. פעם האצבעות שלי היו חייבות עט ביד כדי לחשוב, אבל כבר 13 שנה הן חושבות על המקלדת. למרות זאת, אני לא מסתובב בלי עט נובע, או שניים, בכיס. הם משמשים לי לכתיבת תזכורות. לחשוב, אני חושב עם המקלדת. זה הרבה יותר יעיל".

אתה מיודד עם האינטרנט?
"האינטרנט זה דבר אדיר, אבל לקרוא שם מאמרים לא נוח לי. אני משתמש בו בעיקר לדברים שאני מחפש עניינית, לצורך הכתיבה שלי".

סיפור-סיפור
יש לו מה לומר כמעט בכל נושא. הוא מדבר הרבה, מהר, בשטף, עד שמגיעים לסיפור אהבתו לרוחל'ה. אז הוא נעצר באחת.
היא הייתה בת 18 כשעזבה את איילת-השחר, לשנת שירות בכפר-עזה. חרמוני, אז רווק בן 23, ניהל איתה חליפת מכתבים, וכך עשה גם זאבי יובל (ולוורט) ז"ל, בן כיתתה, צוער בקורס טיס. במכתביהם לרוחל'ה התוודו שניהם על אהבתם אותה, והיא, צעירה ומבולבלת, נעתרה ליוסף, והם החליטו להינשא. ביום שחרורה, כך קבעו, ייפגשו בתל-אביב, והוא, כמוסכם, הגיע והמתין במקום שקבעו, אבל רוחל'ה לא באה.
"צלצלתי אליה ביום שישי", הוא נזכר, "חשבתי שאולי היא חולה. ההורים שלה גרו ממש 25 מטרים מהטלפון. בצלצול הראשון לא ענו. צלצלתי שוב. ענו. שאלתי, אפשר לדבר עם רוחל'ה? קול ענה לי: 'אני אבא שלה, מי רוצה אותה?', וכמו דביל, טרקתי את השפופרת". כעבור שלושה ימים קיבל ממנה מכתב, ובו הודיעה לו: "בחרתי בזאבי". שבור לב טס חרמוני לארה"ב, ואילו רוחל'ה נישאה לזאבי. כעבור פחות משנה, באוקטובר 69', נהרג זאבי בתאונת אימונים, והשאיר אחריו אלמנה צעירה, נושאת ברחמה את בתו.
בראשית אפריל 70' שב חרמוני לארץ, וכשנה אחר כך נשא את רוחל'ה לאישה. את הבת שהרתה לזאבי, יובל, גידל כמו הייתה בתו שלו.

חשבת פעם להעלות את הסיפור על הכתב?
חרמוני שותק. מניד את ראשו מצד אל צד. אני תוהה אם זו דמעה, שם, בקצה עינו. "הסיפור הרבה יותר סבוך", הוא אומר, "והוא לא לפרסום. מעטים בלבד יודעים אותו, ואני לא יודע אם אי פעם מישהו נוסף יידע. ישנם חלקים, שלפי שעה הם חסויים, וגם לא חשובים יותר מדי לזולתי, אף שעבורי הם סיפור החיים. סיפור-סיפור"
.
ומה לגבי כתיבת פרוזה בכלל? אין בך כל תחושת החמצה בעניין הזה?
"אני מרגיש המתקה", הוא עונה בהתחכמות אופיינית, ומוסיף: "תמיד אמרתי שאולי אכתוב סיפורים כשאהיה זקן. עכשיו אני זקן, ואני כותב קצת סיפורים. כתבתי פעם סיפור קצר, 'חיי עם בן גוריון'. הוא פורסם ב'על הצפון'. אני קורא אותו היום ומתגלגל מצחוק. אז אולי באמת הגיע הזמן. אולי אקנה לי לפ-טופ, ובאמת אשב סוף סוף לכתוב גם על הרומן שלי עם מרילין מונרו".