title
title
title
title
title
title
title
רשמים משבועות תשע"ה

חג השבועות אחרינו... חוויה של היותנו קהילה שמחה ותוססת, קהילה שיודעת לחגוג.
כך זה נראה והורגש במשך שני ימי החג: 
צעדה מרשימה לעבר הוואדי, מלווה בצהלות שמחה, מעגל מתופפים ועלמות חן לבושות לבן וזר על ראשן.
ושם בשדה שמעבר לוואדי, קהל עצום ורב, צופה בטקס הבאת הביכורים - ניחוח של קיבוץ חקלאי למהדרין בכל רמ"ח שלוחותיו, שנהרו לכאן בהמוניהם...
מחול של סבתות וילדים, טנא ופירות ואלומות שיבולים, שירי חג והצדעה לחברים החדשים בקיבוץ והשיא - ביכורי התינוקות שנולדו בשנה האחרונה
ולסיום - המוני ילדים בוגרים וצעירים, שמצטרפים לשירה אדירה של "יחד" - ביטוי אמיתי לרוח הקהילה המקומית!
ומהטקס - לדשא הרחב בוואדי. ארוחת חג משפחתית - קהילתית (איזו תמונה מלבבת...) ובהמשכה, ערב שירה בו נותנים הילדים "מפגן אמיתי" של אהבת הזמר (כן, כן...בזכות המורות הנפלאות למוזיקה ב"מבוא-הגליל") ותחרות במבחר השירים בין הדור הצעיר-צעיר לבין חובבי הזמר, הקצת פחות צעירים.
לילה. הדשא מתמלא באוהלי "הגיבורים והנועזים", שבוחרים להעביר את הלילה בשנת "חלוצים", גם אם האוהלים אינם בדיוק תואמי תקופה.
הבוקר למחרת - איזה פינוק מלא השראה של ארוחה מאורגנת למופת, עשירה, יצירתית ומה לא... המונים נוהרים למפגש הנעים והכל-כך טעים בחורש הדולבים.
מפגשים של חיוך ושיח, ילדים, צעירים ומבוגרים ונדמה כי כולם מסכימים - זו קהילה מנצחת ובה וותיקים וצעירים, אגשח"ים ו"הרחבתיים" - כולם כאן!
כולנו איילת-השחר!!!
תודה ענקית לצוות המופלא שעמל וטרח והעשיר את כולנו בתחושה נפלאה של התרוממות רוח והתעלות!

100 שנות חקלאות - שבועות תשע"ה

 

איך מכניסים מאה שנות חקלאות, בברכה קצרה לחג? 

והאם באמת, כמאמר השיר, "היה פה שמח לפני שנולדנו"?
שמח - אולי,   קשה - בטוח !

איילת השחר, מראשית דרכה, עוסקת בחקלאות,
מתמודדת עם האדמה, ולא מוותרת …

החל מ"החרתים",  שללא אמצעים ומים, גידלו רק גידולי בעל -
חיטה שעורה וקטניות, דרך הניסיונות הראשונים בגידולי מטע, בסוף שנות העשרים, ופיתוח ענפי בעלי החיים.

אין דבר שלא ניסו ומנסים באיילת:
כרמים, חרובים, זיתים ושקדים, עצי תות לעלים, פירות נשירים, אבוקדו, פרדס ואגוזים, ירקות, בבונג, גידולי פלחה ושלחין,
רפת חלב, דיר, ובקר לבשר. מכוורת, מדגה, לול מטילות ומדגרה, תרנגולי הודו ולוליי פיטום.

- מנסים הכל, וגם עושים טעויות לעיתים …


על הדרך מתפתחים, באים והולכים, גם ענפי השירות:
מוסך, נגרייה, חשמליה, מסגריה, נוי, בית אריזה....
וחצר הקיבוץ מלאה בטרקטורים וכלים חקלאיים.

כן, פעם כל הקיבוץ היה חקלאות.
עשרות, אם לא מאות אנשים, עבדו בענפים השונים.
בוץ על הידיים היה באופנה.
שרירים, יבלות וזיעה - היו מצרך חובה.
גיוסים לדילול, לסיקול, לעישוב, להעמסה, לקטיף.
השכם, השכם בבוקר
, יוצאים לבציר הענבים.
עונת הכותנה הייתה מקודשת,

כדי לעלות על קטפת, היית צריך להיות טייס,  
ומי שלא ידע רברס עם עגלה …   - יותר טוב שלא נדע.

הייתה תקופה שונה, הקיבוץ היה אחר, וגם המדינה.
הרבה סיפורים סיפקה התקופה ההיא, וגם הרבה פולקלור.  
המון רגעים שעיצבו את חיינו, לטוב וגם לרע.

דבר אחד בטוח – עשירים לא נהיינו מהחקלאות

(דרך אגב - גם לא מהתעשייה, וגם לא מהתיירות).

איפשהו בדרך שעשינו ועשתה המדינה,
"קרנה" של החקלאות ירדה.
ביחד עם תהליכי התייעלות הכרחיים (כי הרי צריך להתפרנס), התפתחות טכנולוגית, בעיקר של מיכון והשקייה, ובהמשך גם תהליך ההפרטה  -  החקלאות  את פניה, מקצה לקצה שינתה:
בעיקר במספר האנשים, אבל גם במה שאנחנו מייצרים ומגדלים, ובהחלטות שנלקחות לאחר התייעצויות ודיונים.
מנסים לעשות בעיקר את מה שאנחנו טובים בו, ואת מה שרווחי
(או את מה שאנחנו חושבים שירוויח). וקולם של הפרלמנטים המיתולוגיים, שבינתיים החליפו מקום, עדיין נשמע, אבל הוא פחות דומיננטי בקבלת ההחלטות...


כן, החקלאות היום היא עניין פחות "סקסי".
את עבודות הכפיים מבצעים בעיקר התאילנדים או "בני הדודים",
ומספר החברים והבנים בכל הענפים -
לא בטוח בכלל שעולה על עשרים.
ויחד עם זאת המטעים פורחים, השדות מוריקים, הרפת מצטיינת, המכוורת דבש מייצרת, והלול מתקתק כמו שעון.
וכל מי שרוצה לדעת מה קורה (או יקרה) בקיבוץ,
מגיע לשם לקפה ביום ראשון.

כי איילת השחר, גם לאחר מאה שנים, היא קיבוץ חקלאי
של שדות, מטעים ובעלי חיים.  לא בלי טעויות, לא בלי קשיים, אבל עם הרבה אמונה בצדקת הדרך. וביכולת שלנו להתקדם ולהתפרנס מחקלאות.

אנחנו ממשיכים להיאחז, להחזיק ולעבד את האדמה.
כי באמת שאין לנו ארץ אחרת, ובטח שלא קיבוץ/בית אחר.

בחג שבועות ומאה שנות - נאחל לעצמנו שנמשיך להיות משק חקלאי מתפתח, מצליח ומרוויח.

חג שמח!

כתבו נועה ועוזי הרמן. 

יובל נעמני קרא בחג.

שבועות תשע"ה 23/5/2015