title
title
title
title
title
title
title
תפסיק להיות ילד
בשנת 1964 נבחרתי על ידי האסיפה הכללית בקיבוץ להיות נציג הצעירים לועידת "איחוד הקיבוצים והקבוצות".
 החששות שלי מהתפקיד החלו כבר באותה אספה שבה התקבלו החלטות בדבר צורת ההצבעה שלי לסעיפים השונים, שהיו אמורים להיות נדונים בוועידה: נושא הצעירים בקיבוץ, שנת שרות שלישית ועבודה שכירה.
כבר באספה – ותוכלו למצוא את זה בפרוטוקול – הבעתי התנגדות להיות שליח מצביע בלבד. "אם אני נשלח לשם לשלושה ימים של דיונים, מה ההיגיון שכבר עכשיו יחליטו בשבילי מה להצביע?" שאלתי בתמימות. בשביל מה יש דיונים ונאומים אם לא בשביל להשתכנע בזמן אמת?...
"זה לא חשוב מה שתצביע," אמר לי אורי מרמת דוד, כשפגשתי אותו בוועידה וסיפרתי לו על הבעיה המוסרית הזו. "בוא איתי ותראה מה כן חשוב". אמר, ולקח אותי איתו לחדר צדדי מרוחק מאולם הדיונים, שם ישבה "הוועדה המארגנת" וכתבה את טיוטת ההחלטות – ללא קשר כמובן לנאמר על בימת הנואמים באולם.
"מה ההיגיון לדון על עבודה שכירה כשבמשך שלושה ימים אלף נציגים נמצאים כאן באמצע עונת הקטיף?" שאלתי את חיים גבתי, שהיה שר העבודה בממשלת ישראל. פגשתי אותו במסדרון ותהיתי, "מדובר על שלושת אלפים ימי עבודה שרק השכירים יכולים למלא, לא?"
"תפסיק להיות ילד" אמר לי גבתי בחיוך ציני, המיועד לרפה שכל שאינו בר-שיקום. "כל מי שהוא עסקן ופעיל בתנועה והגיע כנציג לוועידה, הוא ממילא לא פועל שעושה משהו חיובי. להפך, כל מי שכאן, אם ינסה לעבוד רק יביא נזק. תאמין לי. כל מי שכאן אם יעלה על טרקטור, ישבור שטוצרים, יחרוש את הכביש, או ייפול מהעץ בזמן הקטיף ויזדקק לטיפול יקר. "תבין!" אמר לי גבתי בחוסר סבלנות, "תפסיק להיות ילד! הרבה יותר זול לקיבוצים לשלוח את האנשים האלה לוועידה במשך כל השנה."