title
title
title
title
title
title
title
"השריפה הגדולה"

השריפה של 1938 כונתה "השריפה הגדולה", גם עשרות שנים לאחר שדהרה מן ההרים אל המשק.
כל יודעיה, כמו גם כל השומעים אודותיה, שנולדו שנים לאחר שטרפה את המשק, קראו לה כך, ביראה רבה: השריפה הגדולה.
במיתולוגיה האיילתית נשאר זכרה של השריפה הגדולה כעייט אדיר-כנפיים, אשר עט על המשק לכלותו. אלא שגם זיכרון אברותיה הלוהבות מתפוגג ועובר מן העולם, ככל שמתפוגגים זוכריה ועוברים מן העולם.
השריפה הזאת, אחת מרבות שהאירו באור אדום את לילות איילת-השחר, והחשיכו את שמי הצהריים שלה, שרפה חלקים גדולים של המשק.
היא כילתה לא רק את צריף הסטודיו של הצייר התימני צנעני, אלא זללה אורנים ואוהלים. וגם בצריפים שנעדרו מהם יצירותיו של צייר תימני, לא בחלה השריפה הגדולה.
המשק שרד את השריפה הגדולה. אך השריפות, הן לא אמרו נואש.
הן ניסו, חזור ונסה, שוב ושוב, לאכול את איילת-השחר.
עד אמצע שנות החמישים, הן היו אִיוּם-קיץ מתמיד על המשק, שועטות אליו מן ההרים או עולות אליו מן השדות.
טרם שפשטו המטעים והכותנה על אדמות המשק, הייתה ראשית הקיץ צהובה. הגוון השולט בעמק היה זה של חיטה מבשילה או קצורה.
הקמה הצהובה טרם הקציר, וגלי הקש שהותירו הקומביינים, כמו גם השלף שלאחר פינוי הקש, היו שדה מירוצים מאתגר לאש הרעבה, והיא הייתה עטה על הקיבוץ, חומדת את האורנים ואת הצריפים שבו.
הלהבות היחומות היו מאיימות לשוב לריקודיהן עד שנחרשו השדות.
זכר השריפה הגדולה, וזכר חברותיה הקטנות ממנה, האדימו את הגיגי הלילה של הוותיקים, לא פחות משעשו זאת זכרם המקליש של מעשי האהבים של אי-אז.
לילדי המשק היה זכר השריפה הגדולה, ונסיונותיהן של יורשותיה, לשחזר את הצלחתה, מקור לריגוש וציפייה. כל שריפת-שדות הייתה מקרבת לבבות, גופים וידיים; היא הייתה מולידה ריגשה ופעלתנות, ומעצימה תחושה של שותפות גורל.
הילדים ספגו את כל אלה, והתגעגעו אליהם.
ואכן, שורות, שורות של חברי משק ונערים בוגרים, שקים לחים בידיהם, והם חובטים בלהבות הלוחכות קמה או שלף, היו מראה מרתק ומעורר.
ערך מוסף מענג הביאו השריפות של שנות החמישים: השריפות לא חזרו עוד לנגוס את חצר המשק; שדות בלבד היו מאכלן. והשיבולים החרוכות שהותירה האש היו מאכל תאווה: עודן חמות, גרעיניהן הקלויים פריכים.
והריגשה - כמלח עליהן.

תוספת לסיפורו של יוסף:


מיהו אותו צייר שצריפו עלה באש בשנת 1938 בשריפה הגדולה?

הצייר היה נצר לתפארת יהדות תימן..

כולנו קראנו בשקיקה את סיפורו של יגאל מוסינזון "כבשים", מתוך ספרו "אפורים כשק", וידענו את כל הסודות שמאחורי הסיפור. שמדובר בצייר צנעני, ובקיבוץ איילת השחר, ובמעשה הלא מוסרי-בעליל שעשה, כשמכר טלאים מעדר הצאן לערבים, ובכסף ששילמו לו רכש צבעים בדים וחומרי ציור. קראנו על ה'עֲלֵיהוּם' שכל הקיבוץ התנפל בו עליו, לסלקו לאלתר, למעט חברה אחת, ספק רחמנית ספק ציניקנית, שעודדה אותו להתמסר ליעודו כאמן. 

בעידן הפוריטני והאדוק הרחוק ההוא, לא רק מעשהו של הצייר היה שערורייה, אלא גם סיפורו של יגאל מוסינזון.

ידענו על הסטודיו שלו באיילת השחר שנשרף, וידענו גם על הסטודיו שלו בזיכרון יעקב, שנשרף גם הוא!

 שריפתם נותרה חידה עד היום...