title
title
title
title
title
title
"דם ואש ותִּימרות עשן" ׁ(יואל ג' ג')
9.9.1940 בתל אביב רח' פרוג. תימרות אש ועשן ורעש מחריד של מטוסים. הפצצת האיטלקים את עיר הפרזות תל-אביב במלחמת העולם השנייה, ואני ילד מפוחד בן 7, רץ במטר הפצצות שטבחו כ-130 הרוגים ומאות פצועים. טראומה ראשונה במלחמות והפצצות שימשכו לאורך כל חיי.

וזה נמשך לאחר 8 שנים, ואני עכשיו נער בן 15, באיילת-השחר, במלחמת העצמאות. כאילו שאני נמשך להיכן שמטילים פצצות. מפציצים את תל-אביב - אני שם. מפציצים את איילת- השחר - אני שם.
המטוס הארור היה מגיח מדי בוקר, מטיל את מלאי פצצותיו, חוזר לסוריה להתחמש ומגיח שוב וחוזר חלילה. יום עבודה. כבר כ"כ הורגלנו אליו שהיינו יושבים בחוץ, בפתח המקלט, וצופים בצלילותיו וביציאת הפצצות מגחונו. אם הפצצה הייתה נופלת לעברנו היינו רצים למקלט, אם ראינו שהפצצה נופלת מאתנו והלאה, היינו ממשיכים לשבת. מעין "רולטה רוסית". עד שיום אחד נפלה פצצה ופגעה ישירות בְּעֶמדה וכל החמישה שהיו בָּעמדה, ביניהם שניים - אסתר'קה ויעקב מהכיתה שלנו - נמחצו למוות משקי החול ש"גוננו" על העמדה. מחריד. האימה נפסקה רק לאחר שהמטוס ושני טייסיו התרסקו במרכז הקיבוץ.

עוברות עוד 8 שנים ואני עוד פעם במלחמה. מבצע סיני. הפעם מפקד סוללת תותחים בודדת בגבול לבנון ע"י מלכיה.
אמנם לא היה מי שיפציץ אותי, אבל האימה מחוליות הפדאיון שררה בכל פינה.

את האש שלא חטפתי במבצע סיני, אני חוטף במלחמת ששת הימים.

אני מסופח לפלוגת טנקי שרמן, כקת"ק (קצין תצפית קדמי), שמנסַה, ביום שבת בבוקר, לעלות לרמה דרך תאופיק, למרגלות תל קציר. נתקלים באש ארטילרית כבדה ומדויקת של הסורים. כמה הרוגים במטה גדוד הנח"ל שהיה אתנו, והמתקפה נעצרת. ברלה צפרוני (שהיה קשר מ"פ) ואני, קפצנו מזחל הפקוד ונצמדנו לקרקע. השרמנים סגרו מדפים, וככה, כל היום, היינו תחת אש ישירה של הסורים. תחת מטר הפגזים, כשאנחנו נצמדים לקרקע, ברלה אומר לי את המשפט האלמותי: "עכשיו אני מבין למה לאדמה קוראים 'אמא אדמה".
מפקד טנק בפלוגה נהרג מרסיס שחודר דרך החרך לזריקת תרמילים שנשאר בטעות פתוח.
על בקשתנו לנסיגה קיבלנו הודעה, שעלינו לא לזוז, על מנת לייצר תמונה של התקפה כדי לסייע לכוחות שמנסים לפרוץ בצפון הרמה.
למחרת, ביום ראשון, הִתקפנו בשנית, תוך סיוע של הנחתת צנחנים במסוקים, והגענו באותו ערב עד לצומת רפיד (תל-פארס). הנקודה המזרחית ביותר שאליה הגיע צה"ל. באותו לילה פלוגת השרמנים חיסלה את שרידי הצבא הסורי, שנסוג מקונטרה, ולא העלה בדעתו את הימצאותנו במקום. למחרת, נכנסה שביתת הנשק לתוקף ובזאת הסתיים הפרק המלחמתי שלי במלחמת ששת הימים.

ואז מגיעות המלחמות שבין המלחמות. "מלחמות הבקעה".
בפברואר 1968, אני מפקד סוללה, יושב בתצפית בגבעת ה"גמל" מעל קיבוץ גשר. זכור לי לילה אחד שחטפנו ארטילריה ירדנית במשך כל הלילה. אש מדויקת, אבל ללא נפגעים כי שכבנו בתעלות, ותותחי 25 ליטראות הירדניים כ"קפצונים" היו לנו.
אירוע שני היה כאשר נשלחתי למוצב "ארז" לחסל צלף ששיתק את חיי המוצב. כל כמה שעות, כדור או שניים לעבר המוצב הפכו את הגולנצ'יקים במוצב לצללים. הגעתי בערב למוצב, והחיילים הצביעו על גבעה משם היו צולפים עליהם. הצבתי את כל 4 הקנים של הסוללה בכיוון הגבעה, ונכנסתי ל"שפניה" לבלות את הלילה. בבוקר, עם הכדור הראשון של הצלף, כוסתה הגבעה באש תותחים במנה המרבית, שהיא 5 דקות קצב 5, ס"ה 100 פגזים. האדמה רעדה. אני לא יודע אם קרה משהו לצלף אבל מאז הוא לא נראה ולא נשמע.

והנה מגיעה אם כל המלחמות. מלחמת יום כיפור. אני כבר אז עם גדוד של 12 קנים 155 מ"מ. רוקנתי על הסורים במשך 210 ימי לחימה אלפי פגזים. חטפתי מאות. מצב הגדוד שלי -
גדוד 870, "תרנגול" - היה רגיש במיוחד, כי היינו "גדוד רך", דהיינו ללא שריון וללא יכולת תמרון. אבל שרדנו. בהפוך על הפוך, היינו הרבה יותר עמידים מהתומ"תים (תותחים מתנייעים). גדוד מתנייע היה מתחיל יום קרב עם 12 קנים כשירים, לאחר שתוקנו בלילה, ומסיים לעת ערב רק עם 2-3 קנים כשירים. הגדוד שלנו היה מתחיל עם 12 קנים תקינים ומסיים עם 12 קנים תקינים.
למעשה, עם שוך הקרבות והתייצבות קו שביתת הנשק, נשארו רק התותחנים להילחם, וכאמור, 210 יום נלחמנו בהחלפת מהלומות ארטילריות, וספגנו גם הרוגים מפגיעות ישירות של הסורים בסוללות שלנו. למזלנו, "מלחמת המהלומות" נמשכה רק ביום. בלילות היה שקט. היינו מתבדחים שקציני המטה שלהם היו בחמש בערב נוסעים לישון ולהינפש בדמשק, וקציני המטה שלנו - בבית-הארחה באיילת-השחר. בשמונה בבוקר הסורים חוזרים למטה שלהם בתל-חארה, והקצינים שלנו - למטה במחנה נפח, והחלפת המהלומות מתחדשת עד 5 בערב.(שימו לב לקשר בין המילים "תל-חארה " ו"נפח").
מכל מקום, עם התבוסה האיומה של הסורים, הם לא נשברו, ובמשך חודשים ארוכים הכריחו אותנו לחיות תחת אש.

אחרי "מלחמת יום כיפור" הגיעה באוק' 1982 "מלחמת לבנון הראשונה". אני כבר בן 50 אבל נקרא לשרות מילואים במטה הפיקוד בכנען. תפקידי: נציג התותחנים בחמ"ל הפיקודי. תפקיד מטה ולכאורה ללא סיכונים מיותרים, אבל בסוף התקופה הוטל עלי להביא דו"ח תחמושת מעודכן מכל יחידות התותחנים בזירת לבנון - תפקיד שהיה מאוד מסוכן, היות והייתי צריך לנוע לבד בין היחידות, וזאת בתקופה שכבר לא היינו אהודים במרחב. מכל מקום, בעקבות "טיול" זה זכיתי להכיר את כל הזירה, כולל צור וצידון, הבירה בירות, ג'וניה והר הלבנון, ג'זין והרי השוף ומרג' עיון.

המלחמות הבאות: מבצע "דין וחשבון" ביולי 1993, "ענבי זעם " באפריל 1996, כבר לא הייתי בשרות פעיל. אבל כאילו נגזר עלי מלמעלה, אני בתקופה זו עובד בחברה ל"פיתוח הגליל" בקרית שמונה, לא מחסיר אף יום עבודה, וסופג את כל האש שספגה קריית-שמונה, גם במלחמות וגם בין המלחמות. לפחות התנחמתי שבלילות כשאני חוזר לביתי באיילת-השחר, אני יכול לישון בשקט וללא פחד.

ואז מגיעה, בקיץ 2006, "מלחמת לבנון השנייה", ואנחנו חוטפים כמו כל הצפון, ונאלצים לברוח למרכז, לביתה של גיתית, שאז גרה לבטח ברמות השבים.
השקט המוחלט מאז מלחמת לבנון השנייה, הגיע לאחר המכה האדירה שספג החיזבאללה.

המלחמות עברו לרצועת עזה והישובים בדרום, ולנו הגיע השקט המיוחל.

כשאני מסתכל על חיי המוּכּים אש, מההפצצה על תל-אביב כשהייתי בן 7, ועד תום מלחמת לבנון השנייה, כשאני בן 73, אני באמת מגיע למסקנה שיד נעלמה, או היושב במרומים, הריצו אותי במשך כל חיי למקומות שספגו אש. איך לא עברתי אחרי 2006 לעוטף עזה - לקודש בורך הוא - הפתרונים.

עוזי דיסלר
18 ביוני 2015
ב' בתמוז תשע"ה