title
title
title
title
title
title
title
איילת בת 100 - הריעו לה!
ברוב עם הם נהרו מקרוב ומרחוק, פנים צוהלות, עיניים בורקות, חיבוקים וקריאות נרגשות - המון, המון שמחה והתרגשות...
ארוחת ערב טובה על הדשא המרכזי,  מופע ענק, מדהים וסוחף,  שלל פעילויות  בבוקר של חג, מדרחוב צבעוני הומה אדם ועוד ועוד... 
רבות עוד יסופר על חגיגות המאה באיילת. איילת שאין דומה לה!  זו היחידה והכל-כך מיוחדת!
תמונות רבות  צולמו, אירועים שונים הונצחו - כל זה עוד יבוא בהמשך.

מתוך דברים שכתב דני זמיר בעקבות חג המאה:

איילת השחר חוגגת בראש השנה הזה 100.

בכנות, אין מקום שאני מרגיש בו בבית כמו באיילת השחר. התחושה הזו תפסה אותי בלתי מוכן כשירדתי בצהריי שישי גשום אחד של חורף 78/79 מה 841 שנסע מתל אביב נסיעה בלתי נגמרת אפוף עשן סיגריות וקליפות גרעינים, כדי לבקר את היפה בבנות הכפר שנהייתה לאהבת חיי ואחר כך גם לחברתי וזוגתי.

ירדתי מהאוטובוס נכנסתי בהליכה מהוססת דרך השדרה הגדולה והיפהפיה שבכניסה.... והתאהבתי. הרגשתי שלכאן אני שייך שלכאן הייתי שייך תמיד.

 ......

בואו נודה על האמת, אף פעם לא היתה איילת-השחר קיבוץ למופת והמתנדבות והמתנדבים עניינו את האיילתים תמיד הרבה יותר מפולה בן גוריון, ובלי לפגוע- עוד לא נולד עדיין איילתי אמיתי שיעדיף לקרוא את הספר החדש של עמוס עוז על סטייק ראוי מלווה שתייה כדת וכדין ושירה רועמת. ("בשר הוא אחד משבעת המינים"- אחת האימרות האיילתיות המשקפות).

 

כך שנראה, שדווקא הססגוניות והמגון האנושי והעדתי הלא יאומן, האנרכיזם הסמוי והגלוי, האנטי ממסדיות, חגיגות האוכל שחלקו נצוד והשתייה שעוברות מדור לדור, העצלות המנומנמת, הפקות התרבות המושקעות והמדהימות שלעולם יתקיימו יהא מצב הקופה קשה ככל שיהיה, הפתיחות והשונות הפוליטית העדתית והדתית שתמיד חיו באיילת בשלום ובסכסוך (איך אפשר יחד? "בהייי. יהיה מעניין" או "יהיו בעיות" אפשר) ובעיקר אותה תחושה שהרגשתי ביומי הראשון באיילת ב- 79 שלא פגה מאז ושמעולם לא הרגשתי בקיבוץ האידאולוגי שגדלתי בו, תחושת ה "כפר שהיה פה תמיד ועכשיו עופו מפה יא כבדים ובואו ניתן בראש" היא הסוד, ולא שינון בע"פ של אלטנוילנד, או בכי מירורים על אובדן השוויון של "ביתינו הקיבוצי"

.

מזל טוב נשמה!