title
title
title
title
title
title
title
ענף הדבש המתחדש באיילת

על המכוורת  באיילת-השחר - כתבה מפרגנת במיוחד למכוורת המקומית ועובדיה.
עיתון "הארץ" 7/10/2015

הצעירים שהצטרפו לוותיקי הדבוראים של קיבוץ איילת השחר שבגליל העליון, מנסים להפיח חיים חדשים 
בענף והחלו לייצר מיני דבש מובדלים וממותגים על פי סוגי פריחה, אזורים ועונות רדייה.
רונית ורד צילום: דן פרץ


לפניכם הכתבה המלאה:

לא רק עמל, לא רק זיעה ותלאה,

גם רגעי עונג וקורת רוח מלאה

שאבתי לעתים מלוא חופן וכף

בקרית רזים זו לבעלי הכנף"

(קרית הדבורים, דוד שור, הוצאת דבורה ופרח, 1970)

 

מעל גג המכוורת של קיבוץ איילת השחר רוחש ענן תמידי של דבורים. על דופן אחד מקירות המבנה, שנבנה בשנות ה–50 כדי לשמש כבית לתהליך רדיית הדבש, בנו הדבורים שתי כוורות טבעיות, תלים עגולים ומורכבים עשויים דונג. "דאגנו שתהיה מלכה בכל כוורת, כדי שתהיה משפחה שתוכל לאמץ לחיקה דבורים תועות שמגיעות עם כוורות מהשטח", אומר תלם גלילי, יליד הקיבוץ ודור שלישי לעובדים בענף הדבש. איטקה גלילי, סבתו ואשה דבוראית כמעט יחידה ב–90 שנות קיומה של המכוורת הצפונית, החלה לעבוד בה בשנות ה–40; בנה משה הצטרף אליה בשנות ה–60; והנכד, שדבורה מזמזמת מרחפת סביבו באשר ילך במכוורת, נכנס אל עולמם של דבורים ודבוראים בשנת 2006 ("מבחן הכניסה לצוות המכוורת היה פשוט: מי שלא ברח אחרי היום הראשון, לאחר העקיצה הראשונה, נחשב לאחד משלנו", העידו ותיקי המשק בכתובים על סף הכניסה של העידן הישן).

 

"הצעירים", כך מכנים זקני השבט את בני הדור החדש של הדבוראים — תלם (40) וחברו אהוד הלוי (54). הלוי לא נולד באיילת השחר, אבל הגיע לקיבוץ לפני למעלה משנות דור כשנשא לאשה את בתו של שלום ישראלי, אחד מוותיקי הדבוראים במשק. "הביטו סביב", הוא אומר ברגש בשעה שהוא ניצב ליד קבוצת כוורות השוכנת באזור אליפלט. "בעונה זו של השנה נדמים עדיין מורדות ההרים צחיחים, אבל החצבים ומיני פרחים עדינים אחרים כבר הרימו ראשם. הדבורים המשחרות לפתח הכוורות נושאות ברגליהן אבקת פרחים, המלכה מחדשת את ההטלות וחיים חדשים נולדים".

 

הלוי וגלילי עזבו שניהם משרות בתחום החינוך כדי להתמסר לעבודת הדבש — העברית המליצית והנימה הדידקטית ניכרות גם במלמולי החיבה שהם משפיעים על בעלות הכנף הצהובות והשעירות — וגם לאחר קרוב לעשור בתחום נדמה שלא תמו בעיניהם פלאות קרית הדבורים. שני הרומנטיקנים המסורים מצטטים בלהט שורות נבחרות מתוך ספר השירים המחורז של דוד שור, מי שנמנה בזמנו גם הוא עם חלוצי הדבוראים של הקיבוץ, שהוקדש כולו לפיאור ולקילוס הפועלות החרוצות.


 מימין: תלם גלילי ואהוד הלוי


צעירי המכוורת, ומי שעומדים היום בראשה, יוצאים לעבודת השטח ולטיפול ב–1,200 כוורות הפזורות בנקודות מרעה שונות בצפון, מצפון רמת הגולן ועד לכנרת. הפנסיונרים של המכוורת מתגייסים לסייע בעבודות התחזוקה השוטפות במכוורת שבקיבוץ, בעיקר בימים שבהם מתבצעת רדייה. זאב מירובסקי, יליד 1936, ויותר מ–40 שנה עובד המכוורת, פושט חולצה, חושף גוף שרירי ומגויד ומפגין את מומחיותו — רדיית הדבש מהחלות. בימים עברו התבצעה המלאכה באופן ידני, היום מופק הדבש בעזרת צנטריפוגה חשמלית. גם בבחרותו העדיף מירובסקי השתקן את העבודה במכוורת על פני התרועעות עם הדבורים ("זה ענף לא פשוט. עובדים בחום בביגוד מלא, מקבלים עקיצות וצריך לעבוד לאט כדי לא לעצבן את הדבורים. אני בחור שמרן. לא מחפש אתגרים. אני גם יוצא לצעדה מדי בוקר בדיוק באותו מסלול, שמונה קילומטרים בדיוק בכביש ההיקפי של היישוב. ניסיתי פעם מסלולים אחרים, אבל בשביל מה זה טוב?")

 

על שתקנותו של אחד מכסה דברנותו של אחר. שלום ישראלי, מי שחבש יחד עם מירובסקי ספסל בכיתת הלימודים, נחשב להיסטוריון הלא רשמי של ענף הדבש בקיבוץ. "נתן גולדברג היה מי שהקים את ענף הדבש בקיבוץ", אומר ישראלי, שניחן בזקן לבן ארוך ובפרצוף שדוני. "הכוורות הראשונות, גם אם ספורות, הוצבו כבר ב–1924 או 1925. מצאתי בספרו של אליעזר שמאלי סיפור על אלכסנדר זייד שזרע חלקת מלפפונים בכפר גלעדי ולא ראה ממנה מלפפון אחד. הלך לאיילת השחר להתייעץ עם גולדברג וזה הסביר לו שלמלפפונים חסרה האבקה והבטיח לו שאם יזרע שוב, הוא ייתן לו כוורת בהשאלה. זייד זרע, הכוורת הועברה לכפר גלעדי על גב פרדה וחברי כפר גלעדי אכלו לראשונה מלפפונים מייצור עצמי. גולדברג, שהיה אחד מששת החלוצים הראשונים שהקימו את איילת השחר ב–1915, עזב את הקיבוץ בסופו של דבר בכעס ובבושת פנים, גם היום לא אוכל להסגיר באוזניכם מדוע, ואת מקומו תפסו אחרים".

 שלום ישראלי

 

בחיוך ערמומי, ובתוספת הערות עסיסיות ("אין אחוות כוורנים. האחווה היא לדחוף את השני הצדה"), מונה ישראלי את עובדי הענף לדורותיהם. באיילת השחר חגגו השנה מאה שנים לייסוד הקיבוץ. במכוורת, שחגגה 90 שנה להולדתה, גמלו לדבוראים לדורותיהם במחווה נאה — מהדורה מיוחדת של דבש, שעל תוויותיה הונצחו דיוקנאות של 15 דבוראים בולטים משנות ה–20 ועד לימינו. לצד התמונות היפות בשחור־לבן שירטט הלוי, יוזם הרעיון, תמונות מילוליות מינימליסטיות מחיי המכוורת ("כשהיתה דבורה עוקצת את יצחק לגר הוא היה מנסה בעדינות לשחרר את העוקץ שלה מהעור, כדי שלא תמות. 'עופי בובל'ה', הוא היה אומר לה כשהשתחררה", וגם: "מכוורת איילת השחר מאז 1924 — דורות של חולמים, יוצרים, נעקצים ומלקקים דבש").

  

הכוורות באיילת השחר - דבורים שמחות במכוורות קטנות

 

"המכוורת היתה תמיד ענף רווחי, אבל לא כזה שעליו התבססה פרנסת המשק", ממשיך ישראלי בסקירת הענף. "היא סיפקה פרנסה טובה למי שעבד בה, להוציא שנות בצורת שחונות. בשנות ה–70 הגענו לשיא של כוורות, קרוב ל–2,400, ובשנות ה–80, לאחר הגעתו של הטפיל קרדית הוורואה, לשפל של 500 כוורות". להוציא את הדבש שהגיע לשולחנות חברי הקיבוץ (באיילת השחר נוהגים עד היום לאפות לקראת ראש השנה דובשניות רבועות המונחות באופן מסורתי על עלי הדרים) נאסף לאורך השנים דבש שמקורו בכוורות ובאזורים שונים לחביות אחידות ונמכר לחברות גדולות השולטות בשוק הדבש הישראלי.

 

הצעירים, מי שנטלו לידיהם את מושכות הענף ומבקשים להפיח בו חיים חדשים ומודרניים ("זה היה ענף קצת מקובע שלא קיבל הרבה קרדיט במשק"), רוצים לשנות את המצב הקיים. רוב הדבש של איילת השחר מוצא עדיין את דרכו — בלית ברירה ולמורת רוחם של גלילי והלוי — לאותן חברות (שעל פי רוב הן לא יצרניות אלא אורזות ומשווקות באופן אחיד דבש שמקורו במכוורות שונות); אבל בשנים האחרונות אפשר לקנות ישירות מהמכוורת הצפונית מיני דבש מובדלים וממותגים על פי סוגי פריחה (כמו דבש נהדר של פריחת שיזף, אקליפטוס ואבוקדו); אזורים (גולן גבוה או ירדן הררי); או עונות רדייה.


 הדבש המופק באיילת השחר

 

או במילים אחרות — מי שקונה בסופרמרקט צנצנת דבש מ"תוצרת" החברות הגדולות תורם למונופוליזציה ולהאחדה של תחום הדבש בישראל. מי שיקנה דבש מיצרנים מקומיים בקנה מידה קטן יזכה לא רק לדבש איכותי בפרמטרים של טעם, ארומה ותכונות בריאותיות. רבות מהמכוורות הקטנות־הבינוניות מנוהלות, כמו במקרה של גלילי והלוי, על ידי אוהבי דבורים מושבעים שמקפידים ככל האפשר על רווחת הדבורים ועל סטנדרטים של ייצור דבש טוב: שימוש באמצעים אורגניים להתמודדות עם קרדית הוורואה; הותרת הקומה הראשונה של הכוורת על כנה כדי לא לגזול מהדבורים את מזונן; או הזנה במי סוכר רק בעונות שבהן מתקשות הדבורים לכלכל את עצמן ולא בתקופת הרדייה. כדי לעודד את המודעות לתחום ואת שיווק הדבש המקומי (לא תחום שהצטיינו בו עד לאחרונה בקיבוץ המרוחק שמתנהל עדיין ביקום מבודד משל עצמו) עתיד לעלות לאוויר בשבועות הקרובים גם אתר שאפשר יהיה להזמין דרכו את הדבש הצפוני.