וינטיג' רבותיי
וינטיג' רבותיי
א
גרויסע מציאה – מוזיאון קסום בקיבוץ יפעת
אם
הייתי מזמינה אתכם לסיור במוזיאון עם הילדים הייתם באים?
ואם
הייתי מוסיפה ואומרת שהמוזיאון הוא דירת קיבוץ ישנה ודחוסה, 50 מ''ר בלחץ, הייתם
קונים כרטיסים?
אבל
אם הייתי מבטיחה לכם סיור של שעתיים וחצי בדירת קיבוץ ישנה וקטנה, אז בטוח שהייתם באים,
נכון?
רגע,
זה משתפר.
ואם
הייתי מבטיחה לכם סיור מודרך, במוזיאון שדחוס לדירת קיבוץ ישנה, 50 מ''ר ביום טוב,
בקבוצה של 30 איש, עם הילדים?
עכשיו
השתכנעתם, נכון?
אולי
הייתם רוצים לדעת מה מציגים במוזיאון?
אוקי,
אז מדובר במוזיאון העוסק בראשית ההתיישבות בארץ.
מוזיאון
אספנות ארץ ישראל.
אני
יודעת שזה בלתי נתפס אבל בִּתִּי איילת בת ה-8 ואני הצטרפנו לסיור בן שעתיים וחצי!
בקבוצה של 30 איש, בדירת קיבוץ ישנה בת 50 מ"ר, שהפריטים המוצגים בה יכולים לאכלס
על נקלה שתי קומות בלובר. ואני מדברת אתכם על מוצגים בעלי נפח, מקרר, שידות,
ארונות, מדפים, חנות מכולת שלמה, מיטה, רובים, חרכי ירי, מכונת כביסה, פרימוס,
סיפולוקסים, תנור נפט, דוד מים, מרפאה... הכול בגודל טבעי, זה לא פארק מיני ישראל,
וזה גם לא מוזיאון כזה של גרגרי אורז שכתבו עליהם, אם כי אדם מן היישוב עלול לחשוב
בטעות שאלה המוצגים היחידים שאפשר להכניס למוזיאון בגודל של דירת קיבוץ.
וחברים,
עפנו, מה זה עפנו, נהנינו מכל רגע! למעשה בעודי בסיור, תכננתי כבר את הסיור הבא.
המוזיאון
הזה הוא One Man Show
וה-Man הוא משוגע לדבר שכבר בגיל 7 סיים לקרוא את כל הספרים על הפלמ''ח
שהיו בספרייה, ואחר כך הוא קרא עוד כמה ספרים, קינח ביומני כרמל, והוא בעיקר אסף
ואסף, וגם קנה, פריטים הנופלים תחת הקטגוריה של 'אספנות ארץ ישראל'. למשל, הוא
שילם 1200 שקלים בעד גליל נייר טואלט בן 70 שנה מבית החולים הדסה. (אבל אקדח
מתקופת הבריטים הוא מצא במזבלה).
המשיגנע
הזה עונה לשם דרור, איש אורגינלי, ששייך ליחידי הסגולה שעושים את העניין שלהם בחיים
וכולנו זוכים, הוא מלא בתחושה מוצדקת של שליחות, העיניים שלו מאירות לכל אורך
הסיור, וגם האדישים שבאדישים יידבקו בהתלהבות שלו ובאהבה שלו לדבר.
ועשיתי
כבר מספיק ספוילרים, כל מילה מיותרת, אל תתמהמהו, מהרו להזמין סיור ולהגיע ל-'א
גרויסע מציאה' בקיבוץ יפעת. בכל הרכב, גברים, נשים וטף, גם טף ממש קטן ימצא את
עצמו, מילה שלי.
אנחנו
בסוף אוגוסט וזה הדבר הכי טוב שעשינו מתחילת הקיץ, חזרנו בזמן לראשית ההתיישבות
ועד מהרה פיתחנו געגועים וערגה לתקופה או לפחות לדרור ולמפעל החיים שלו.
אתם
יכולים להגיד שטליה שלחה אותכם אבל זה לא ייתן לכם כלום. אתם תברכו אותי על ההמלצה
הזו, תבלו.
ומעניין
לעניין בעניין דומה – איציק ועדינה
איציק
ועדינה שלנו צפויים לעבור בקרוב לביתם החדש בהרחבה.
אצל
משפחת אורן כמו אצל משפחת אורן, כל המשפחה המורחבת מתגייסת, ממיינים, אורזים, מובילים
ומבלים. ביחד. (ממש כמו שלקראת יום כיפור הם הופכים למפעל משפחתי להכנת קרפלך), ומה
שיוצא שם מהמחסנים, חברים. בתור שכנה של מאיה, אני זוכה לקבל לידיי פרטי וינטיג'
מרגשים, בין השאר קיבלתי פילטרים לקפה שלא ראיתי מאז שסבי עליו השלום, שנהג לשתות
בהם את הקפה שלו, הלך לעולמו לפני עשרים וחמש שנה. וקיבלתי גם יומן אלקטרוני
בן עשרים שנה שכדי להיטיב למכור אותו מישהו ממחלקת השיווק טרח לרשום על האריזה
באותיות קידוש לבנה שיש לו היכולת להציג לכם את טבלת היסודות! איך אפשר להשאיר דבר
כזה על המדף אני שואלת, הרי מדי יום אנחנו נדרשים לטבלת היסודות. אבל לפני עשרים
שנה זה עוד שכנע מישהו.
לפני
כמה ימים מאיה שיתפה אותי באנקדוטה ממפעל האריזה המשפחתי, התקשיתי להשאיר אותה
בגזרת הוואטסאפ בין שתינו, וחשבתי שיש לזכות בה את הרבים.
בעודה
אורזת אומרת הנכדה גילי: 'טוב, סבא, יש פה מעין מחברת כזאת עם אותיות, אתה צריך את
זה?' ואז באה לעזרתה של גילי, הנכדה ניצן, שמבוגרת מגילי בשנים מספר והסבירה לה שמדובר בספר טלפונים.
'אוקי' מתקנת גילי, 'יש כאן ספר טלפונים ידני, מישהו צריך?'.
אני
חוזרת לרגע לדרור בקיבוץ יפעת, בין המוצגים הרבים והמרשימים, הוא מציג למבקרים גם
ספר טלפונים ידני, מיותר לציין שהילדים שנכחו במקום לא ידעו מה זה ולמה זה נחוץ.
אגב, כשהם התבקשו לחייג 8 בטלפון חוגה ישן הם פשוט הכניסו את האצבע לחור שהספרה 8
כתובה בו. והוציאו. ('לחייג' כן? מלשון לחוג, פועל שלם המבוסס על פעולה שעברה מן
העולם, זה פשוט נהדר).
לכל
זמן ועת לכל חפץ, שיהיה בשעה טובה למשפחת אורן ושנזכה להתחדש ולהתיישן, תודה
שהקשבתם לי.
טליה משלי
